<h1>תוספות רבינו פרץ על נדרים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כל כינוי וכו'. בגמ' מפרש' האומר לחבירו מודר אני ממך נכסים שלך יהיו מודרים ממני שלא אהנה בהם. כלומר שלא אהנה משלך, או שאמר ליה בלשון מפרשני ממך או מרוחקני ממך, או בלשון שאני אוכל לך או שאני טועם לך ובכל לשונות אילו יש במשמע שלא אהנה משלך הרי זה אסור, דכל כה"ג ידות נדרים הן וכנדרים דמו, כאדם שאוחז בידות כלים ומגביה הגוף עמו מנודה אני לך שהיה נודר הנאה מחבירו וא"ל בלשון הזה. ר' עקיבא חוכך. כלומר מחכה בזה להחמיר כמו אם יתמהמה חכה לו. קונם קונח קונס. בלשון הזה הוי כינוי.
<h2>דף ג.</h2>
היכ' כתיב. כלומר מהי דרשא אתיא. ותניא נזיר להזיר וגומ'. דליכתיב לנדור נדר נזיר לה'. האי נזיר להזיר דמשמע בכל מיני דנזירות לעשות כינוי וידות בנזירות כנזירות. אף נזירות עובר, לקמן מפרש בגמ' בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך, כלומר כל אותה בבא דהאומר לחבירו מודר אני ממך וכו' סיפא דשאני טועם לך קאי אכולהו. ולא מודרני ממך בלחוד קאמר, אלא ה"ק מודר אני ממך שאני אוכל לך וכן כולם, אבל מודרני אני לחודיה אפילו ידות ליכא עד שיאמר שאני אוכל לך עם כל אחד ואחד.
<h2>דף ה:</h2>
ידים שאינם מוכיחות. דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי כגון מתני' דהכא דקאמר מודרני אני ממך משמע שלא אהנה ממך ומשמע נמי דלא אישתעינן בהדך ומדאמר שמואל כי אמר מודרני ממך לא אמר כלום ש"מ דסבירא ליה ידים שאינן מוכיחות לא הויא ידים, אין, סבר לה כר' יהודה כו' ושמואל לטעמי' דאמר פ"ק דקידושין נתן לה כסף או שוה כסף וא' לה הרי את מקודשת הרי זו מקודשת ופריך למימרא דסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות הויין ידים דאיכא למימר לו או לאיש אחר קאמר ומשני דאמר לה לי מינאי והיינו ידים מוכיחות, לנפקות' להוצאה בעלמא ודיבורא דברא לא השלים שניהם אסורין ליהנות זה מזה נודר ונידר עד שיאמר מודר אני לך כדקתני מתני' דאפרושי קמפרש למילתיה לדידיה אסור לחבירו שרי אבל מודרני גרידא לגמרי משמע שלא תאכל משלי ואני לא אוכל משלך. וצ"ע אי הוי ע[לי] כפי' שפר' בפנים, ע"כ לשון המורה.
<h2>דף ז.</h2>
לעניין מלקות. דאע"ג דלוקין על שאר נדרים שאם נדר אדם שלא יהנה חבירו ממנו ועבר הרי זה לוקה האי אינו לוקה דא"כ דסבירא ליה דלר' עקיבא לוקה ליתני ר' עקיבא מחמיר ומאי חוכך משמע דמספק' ליה הילכך איסורא איכא מילקא לא לקי.
נדינא אית דגרי' נהינא ואידי ואידי לשון הפרשה היא, לכ"ע אסור דהיינו ידות נדרים ממש דכמאן דא"ל מופרשני ממך משמתנא כולי עלמא לא פליגי דשרי שאין בלשון שמתא לשון נדר ולא לשון ידות נדרים [במנודה] ר"ע סובר לישנא דנידוייא והוי כאילו אמר מנודה אני לך דהוי ידות נדרים, ורבנן סברי אין לשון נידוי אלא לשון שמתא ומותר.
והא דאמרינן בשמתא כולי עלמא לא פליגי דשרי פליגא דרב חסדא מדאמר ליה לההוא גברא לית דחס להא דר' עקיבא דאין הלכה כמותו. וההוא עובדא בלשון שמתא הוה אלמא דבשמתא נמי פליגי.
<h2>דף ח:</h2>
באתריה דרביה במקום שיש גדולה הימנו, דהא רבינא חכם גדול היה ולא רצה להתיר לפני רב אשי שהיה גדול ממנו. כי מיכנפי שפיר דמי נעשה שליח לחרטת אשתו, לכנופי לא, אינו נעשה שליח, והכי הילכתא דשמתא אפילו באתרא דרביה או גדול הימנו שרי איניש ויחיד מומחה שרי שמתא בכל מקום.
<h2>דף ט.</h2>
האומר כנדר רשעים יהא עלי נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה שהרי רשעים הללו קלים הם בנדרים ובשבועות ודרכן להיות נודרין נזירות ונודרין קרבנות ונשבעין שבועות, הילכך כי אמר כנידרי רשעים קיבל עליו מסתמ' להיות נזיר ולהביא קרבנות. ומפר' בגמר' בתלמוד' כי אמר כנידרי רשעים הריני ר"ל בנזירות, כי אמר כנדרי רשעים עלי רוצה לומר בקרבן, ואם אמר הימנו ר"ל [בשבועה] ואי קשיא הואיל ומפר' בגמרא דאיירי בנזיר עובר לפניו למה לי דקאמר כנידרי רשעים, הא אפי' לא אמר כ"א הריני לחוד הוי נזיר, כדאמר אמר אהא ונזיר עובר לפניו הריני הרי זה נזיר. וי"ל דווק' כשאמר הריני כזה, ומתני' דלא אומר כזה.
וכשאומר נידרי רשעים שרוצה לומר קרבן מיירי שיש ככר לפניו וא"כ רצונו לומר נידרי רשעים עלי שיהא ככר זה עלי כקונם או כקרבן. אי נמי, במסרבין בו לאכול וקאמר נידרי רשעים עלי. וק' לפי זה דאי בככר לפניו או במסרבין עלי לחוד הוי יד ליאסר באותו ככר. ועוד וכי דרך ישרים ליאסר עליהם בקונם. לכ"נ בקרבן ממש קאמר, ומיירי דבהמה דחזיא להקרבה עומדת לפניו הילכך אי לא אמר אלא עלי לא הויא רק יד לקרבן. ואין להקשו' דילמא עלי לצדקה, די"ל דנידרי רשעים משמע בעבירה והיינו עבירה מקרא דלא תידור איסור. רבי' פרץ.
לא אמר כלום לפי שאין דרך כשרין לידור נזירות וקרבנות בשבועות ונדרים. בנדבתן דודאי דרכן של כשרים להתנדב. ובגמ' מפרש מ"ש, משום דנדר אתא לידי תקלה ולא בנדבה.
טוב אשר לא וגומ'. לעיל מיניה כתיב טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם. מזה ומזה נודר ומשלם והנודר ואינו משלם, מזה ומזה מאין נודר כל עיקר והנודר ואין ומשלם. ר' יהודה היא וכי קאמר ר' יהודה שנודר ומקיים טוב. דמשמע שכשרין נודרין בנדבה בנודב נדבות, אבל בנודר נזירות לא מביא כבשתו לעזרה והואיל ולא מקדש לה עד דממטי לה לעזרה לא אתי לידי תקלה.
<h2>דף י.</h2>
קונם קונח קונס כנויין לקרבן, נקט לקרבן משום דעיקר הנדר היינו קרבן.
חרק חרך חרף כנויים לחרם. י"מ משום שיכולין לעשות [מהן כף מ']. ואין נראה דאם כן חרב או חרט נמי. אלא נרא' שתלוי אי מיקרי לשון גוים כדקאמר בגמרא.
נדר במוי הרי אילו כינויין לשבועה. אשמעינן אע"ג דאמר אני נודר במוי הוי לשון שבועה ולא נדר, כיון דאמר הימנו, וחייב משום שבועת ביטוי אם יעבור, דהוי האי כמו מומתא והרי תרגום של שבועה. ויש ר"ל דווק' אמר אני נודר במויי אבל אמר במויי ככר זה לא אמר כלום. וצ"ע. מיסוד רבי' פרץ. מפשא שם חכם.
<h2>דף יא.</h2>
דתנן פר' האומר בקידושין (ס"א ע"א) כל תנאי שאינו כפול בלאו והן כתנאי בני גד ובני ראובן לאו תנאי הוא, אם יעברו אם לא יעברו שהרי יודע היה משה שאם לא יעברו שיאחזו נחלתן בארץ כנען, ומה ת"ל אם יעברו וגומ' ללמדך כל תנאי שאינו כפול לאו תנאי הוא, דמכלל לאו אי אתה שומע הן, אלא רבי יהודה דפליג עליה ואיירי נמי במתניתין אימא סיפא, ולא ס"ד לחלק בין ירושלים ובין כירושלם, והא מדסיפא, וע"כ יש חילוק דבר הקרב בירושלים, דכן משמע קרא כי ידור נדר בדבר הנדור, דהיינו קרבן שהוא נדר והוי דבר הקרב בירושלם.
<h2>דף יא:</h2>
ה"ג חולין כחולין החולין בין שאוכל לך מותר כגון בין חולין שלא אוכל לך. אי נמי בין שאמר החולין שאוכל לך בין שאמר החולין שלא אוכל לך. בין שאמר החולין שאוכל לך. והכא נמי כחולין כה"ג מותר, דכי אמר חולין או החולין או כחולין שאוכל לך, לא צריכנא למימר דודאי פטור אלא אפי' אמר חולין שלא אוכל לך דמשמע הא אם אוכל לך ליהוי אסור, אפי' הכי מותר, דלית ליה להאי תנא מכלל לאו אתה שומע הן.
לא חולין לא אוכל לך אסור, דלא חולין אלא קרבן קאמר, והוי כמסיים דבריו, וכאילו אמר לא ליהוי חולין אלא קרבן, ולא משום לאו אתה שומע הן, דהא לית ליה ולא הוי כי אם פירוש דבריו, ופליג אתנא דמתניתין דחשיב כה"ג מכלל לאו אתה שומע הן, מותר דלית ליה מכלל אתה שומע הן והתנן לקמן בפירקין רבי מאיר אוסר וס"ד לטעמיה דטעמ' דאוסר משום דמשמע לא קרבן יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא קרבן. וקשיא לן לקמן בפירקין ואמר ר' אבא נעשה ה"נ דקאמר לחולין לא אוכל לך משמע כאילו אמר לחולין ומשמע נמי לחולין לא ליהוי לפיך לא אוכל לך דהיינו דומיא דלקרבן לא אוכל לך, וכי היכי דמוקמינן בההיא דלפיך ה"נ בברייתא נימא לפיך ונימא בה הכי לא לחולין ליהוי לפיך, ואמאי מותר ודאי לאו ר' מאיר היא אלא ר' יהודה. ואיכא לתרוצי השתא דכי היכי דמוקמינן למתני' בנעשה כאומר לקרבן יהא, ה"נ נוקי הבריית' בנעשה כאומר לחולין יהא מה שלא אוכל לך, ולהכי מותר, דלא קאמר ולא מידי אלא דלקמן מתרי לה רב אשי כה"ג האי תנא דברייתא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, ותנא דמתניתין נמי לית ליה, ופליג עליה בחדא בקרבן, דתנא דמתני' סבר לקמן כן לא אוכל לך אסור, ותנא דבריית' מותר דכי היכי שלא אוכל לך מותר משום דלא אמרינן מכלל לאו וכו', לקרבן לא אוכל לך נמי רב אשי אמר מאי תיקשו הא דאמר כו' דמשמע דלא ליהוי קרבן אלא חולין לפיכך לא אוכל לך, אלא כיון דאמר' לא חולין לא אוכל לך ודאי משמע הכי משמע לא חולין יהא אלא קרבן, והוה ליה מכלל לאו, הילכך אפי' ר' יהודה דלית ליה מכלל לאו וכו' מודה דמותר.
<h2>דף יג.</h2>
האומר קרבן שאוכל לך או עולה שאוכל לך או מנחה כו' כה"ג. ור' מאיר הוא לטעמיה דאמר לעיל אימא דידיה כו' הרי זה נדר לקרבן, דלר' מאיר לא שני בין אימרא בין כאימרא ור' יהודה לטעמיה דמתיר דהאומר ירושלים לא אמר כלום, לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר. קונם פי מדבר עמ' יאסר כל פירות שבעולם אם פי מדבר עמך וכן ידי לעושה.
<h2>דף יג:</h2>
ח(ו)לין על דבר מצוה כגון קונם שאני יושב או ישן בסוכה או נוטל לולב שאומר ישיבת סוכה עליו, מה שאין כן בשבועות שמושבע ועומד ואין שבועה חלה על שבועה, וכדאמרי' באילו מותרין [ט"ז ע"ב] מניין שאין נשבעין לעבור המצוה שנאמר לא יחל דברו, כגון שינה או דיבור מש"כ. וקשיא מתניתין דקתני קונם פי מדבר אסור באומר יאסר פי לדיבורי ופיו יש בו ממש, ומה שאומרין ידי למעשהן להילוכו לאו דוק', דאפילו ידי עושות לך רגלי מהלכות עמי אסור ודבר שיש בו ממש הוא, אלא איידי דפתח כה"ג מסיק ליה.
<h2>דף יד.</h2>
מנא הני מילי דכל הני דמתני' אינו נדר, לפי שאינו נודב בדבר הנדור. אי הכי דרשינן בדבר הנדור, כי התפיס בדבר האסור נמי ליהוי נמי אסור, דהא כתי' לאסור איסר, שלא יקל, ראשו שלא יהא רגיל דרך קלות ראש אחרי שרואה שמצריכין לו התרה.
הא בעם הארץ, שלא יקל ראש.
<h2>דף יד:</h2>
הנודר בתורה, כגון דאמר בתורה לא אוכל לך, לא אמר כלום, דבתורה לא משמע שבועה, במה שכתוב בה דבריו קיימין, דמשמע כאילו מישתבע באזכרות שכתובין בה, ואם אמר ובה שכתוב בה כ"ש שמוסיף טפי. מחתא על ארעא, במה שכתוב בה לא אוכל לך ותו לא, דעתיה על הגוילים על הקלפים, שכתוב בהם התורה, דמשמע במה שכתוב בה התורה דהיינו גויל, הילכך לא אמר כלום, וצריך שיאמר בה ובמה שכתוב בה, דהשתא משמע במה שכתו' בה גוילים ובה משמע אזכרו' שבה, אבל נקיט לה בידיה, כיון דאמר בה תו לא צריך, והוייא שבועה מעלייתא דעתיה ודאי אאזכרות, דאי אגויל הוה ליה למימר במאי דנקיטנא. ואי אומר כול(ם)[ה] דמחתא אארעא, והא קמ"ל אע"ג דמחת' אארעא ואמר במה שכתוב בה, אע"ג דלא אמר' בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין, ותנא זו ואין צריך לומ' זו קתני, וה"ק במה שכתוב בה דבריו קיימין ואין צריך לומ' כי אמר בה ובמה שכתוב בה. ואי אימ' מציעתא כו'. כלומר ארבעה בבי תני במתניתי' הנודר בתורה לא אמר כלום היינו רישא, במה שכתוב בה דבריו קיימין היינו סיפא, ומשום הכי לא מערב להו אהדדי, דהא קמ"ל מציעתא עלה במה שכתוב בה דבריו קיימין, ובה דבריו קיימין, דהיכ' דנקיט ליה בידיה אע"ג דלא אמר אלא בה כיון דנקיט לה בידיה כמו שכתוב בה דמי, דמשום הכי תנא ביה בה, דלא זו אף זו קתני, דכי נקיט ליה בידיה אין צריך לומ' אם אמר במה שכתוב בה דבריו קיימין, אלא אפי' אם אמר בה לחוד, הואיל ונקיט ליה בידיה דבריו קיימין, אבל אמר בה לא אמר כלום.
קונם שאני וכו'. כולהו דמסכתין גר' שאני ופירושו שאיני ושאיני משמשך הרי זה בבל דיחל דבריו, והאי לא יחל אכולהו קאי. ומפרי' בגמרא (ט"ו ע"א) שאני ישן (שאין) [קונם] עיני בשינה, שאוסר עינו, דהוי דבר שיש בו ממש, וכן כולהו. אם אישן למחר דקאסר נפשיה היום דלמחר הוי תנאה, והיום איסורא שמא ישן למחר, דבתנאיה לא מיזדהר, ונמצא שעבר על נידרו למפרע. ורב נחמן אמר ישן. ואין חוששין דקסבר בתנאיה נמי מיזדהר. ומודה רב יהודה וכו'. דהשתא הוי איסורא ביומא דלמחר, והיום תנאה.
<h2>דף טו.</h2>
דלא יהיב שיעורא. כגון שאמר שבועה שלא אישן סתמא, ומשמ' לעולם. מי שבקינן וכו'. וכי לא מלקין אותו איסורא, עד שיעבור איסורא דאורייתא דבל יחל.
מלקין אותו מיד. לפי שסופו לעבור, לפי שאי אפשר ג' ימים בלא שינה, ומוטב ילקה כשהוא זכאי ואל ילקה כשהוא חייב, ואלא לאו מיירי כגון דאמר קונם [עיני בשינה אם] אישן היום אם וכו', וקתני הרי זה בל יחל, ואי לא ניים היום ואפי' ניים למחר מאי בל יחל איכא, אלא דניים ביה היום, ולהכי אי ניים למחר קאי בבל יחל, הואיל ואמר אם אישן למחר, אלמא איפש', כלומר מותר לישן ובלבד שלא ישן למחר, וקשיא לרב יהודה דאמר אל ישן היום, דחיישינן דילמא ניים למחר. רבינא אמר. לעולם כדקתני מתניתין שאיני ישן ממש, ודקאמר מאי לא יחל איכא הוה ליה דבר שאין בו ממש, מ"מ בל יחל דרבנן איכא, שהרי נהגו בו איסור שנ' לא יחל דברו, אפי' על דיבור בעלמא כגון שאחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתיר.
<h2>דף טו:</h2>
האומר לאשתו קונם שאיני משמשך. ושימש הרי זה בבל יחל דברו, והא משעבד לה מדאורייתא, דכתי' שאירה וכו', וכיון דמושבע מהר סיני הוא היכי מפקע שיעבודא, באומר הנאה שיש לי בתשמישך יאסר עלי, דכל כה"ג יכול להדיר', דהא לא ניחא ליה בתשמיש, וכדרב כהנא, דאמר רב כהנא האומרת לבעלה הנאת בתשמישי יאסר עלייך כו', תשמישך עלי כלומר הנאה שיש לי מתשמישך יהא אסור עלי יפר, שאם לא הפיר אסור לשמש, שאין מאכילין לאדם כו' וה"נ הנאתה היא אוסרת על עצמה.
קרבן לא אוכל לך. משמע מה שלא אוכל לך יהא קרבן, דלא מידי נדר, הרי זה מותר, וכן הא קרבן שאוכל לך מותר דבחיי קרבן קאמר. ויש ספרים שכתוב בהם וקרבן שאוכל לך, ופי' בחיי קרבן, וספרים שכתוב הקרבן הוי כמו הא קרבן.
<h2>דף טז.</h2>
לקרבן לא אוכל לך. מפר' בגמרא. שבועה שלא אוכל לך. משמע שבועה שלא אוכל משלך יהא אסור, ושבועה שאוכל לך מפר' בגמרא לא שבועה לא אוכל לך אסור, דמשמע הא מה שאוכל לך אסור, וקסבר האי תנא דלעניין שבועה לאו מכלל הן אתה שומע לאו אלא הן ממש הוי. מדקתני שבועה שאוכל לך אסור. משמע דכל היכ' דאמר שלא אוכל לא אכילנא משמע ורמינהי שבועות שתים מן התורה, להרע או להטיב, והן להבא שהוא ד', ב' לשעבר אוכל ולא אוכל, לשעבר אכלתי ולא אכלתי, מדקתני שלא אוכל, ותני נמי שאוכל מכלל כל היכ' דתני שאוכל דאכילנא משמע, דאי שלא אוכל משמע, תרי זימני לא אוכל לך למה לי, ועוד דלא הוי ב' אלא ג'.
מסרבין בו לאכול. מפצירין בו ואמר אכילנא בתמיה, דלא אכילנא משמע, כיון שבתחילה סירב. אבל שאוכל בעלמא דאכילנא משמע אי אוכל, כלומר אי יש למיגרס במתני לישנין דאיתקיל גימגם בלשונו שאוכל רצה לומר ולשונו הכשילו ואימא דלא מיתסר קמ"ל.
בנדרים אסור. בגמרא מפרש טעמא שאין נשבעין לעבור, בגמרא יליף לה מקרא דברו הוא דלא יחל כגון נשבע על דבר הרשות, חפצי שמים כגון לבטל המצוה. נדר לה'. משמע דבמידי לה' חייל נדר ולא יחל דברו, שבועה נמי וכו', והאי לה' נידרוש נמי אשבועה. הנאת סוכה עלי קונם, ובהאי נדר מיתסר חפצא, הילכך קאי בבל יחל, שלא אהנה כלומר שבועה (כלומר) שלא אהנה מן הסוכה, דקאסר נפשיה מסוכה ולא סוכה מיניה, ולהכי מחיל שבועתו, דאי איפשר ליפטר ממנה דכבר מושבע ועומד עליה הוא. ליהנות ניתנו. הילכך אפי' קונם הנאת סוכה עלי לא יאסר, דאין כאן הנאת ישיבת סוכה עלי שאוסר הסוכה עליו, הילכך אין מחיל, שלא אשב אוסר עצמו הוא מושבע הילכך מחיל ומותר בה.
<h2>דף יז.</h2>
יש נדר בתוך נדר. כלומר נדר חל על נדר, ואין שבועה חלה על שבועה, כיצד כו', בגמרא מפר' מיגו דאיתוסף יומא יתירא, כשאמר הריני נזיר היום, רוצה לומר מהיום עד ל' יום, דסתם נזירות ל' יום, וכשחזר ואמר הריני למחר ר"ל ששוב חיילא, וחייב קרבן שבועה.
<h2>דף יח.</h2>
רווחא לית ליה לחיולי. אבל איתשיל חיילא חיובא קרבן ליכ', אבל איסור שבועה מלמחר עד ל' יום הרי הוסיף יום.
<h2>דף יח:</h2>
סתם נדרים להחמיר. יש נדרים כשהוא מקבל אותם בסתם הם אסורין, וכשהוא מקבלן ומפרש מותר, כיצד הרי עלי ככר זה כבשר מליח וכיין נסך, אם של שמים שפי' ואמר כבשר מליח וכיין נסך של שמים אסור באותו ככר, דבשר מלוח משמע כבשר של זיבחי שלמים שנאכלין לב' ימים ולילה אחד, וצריכין מליחה יותר מתודה שאינה נאכלת ליום ולילה אלא עד חצות, וביין נסך שמנסכין על גבי מזבח הילכך ה"ל נדור בדבר הנדור, ואם בע"ז מותר משום דהוי בדבר האסור, והיינו פי' להקל, אבל אם סתם נדרים כבשר מליח וכי"נ אסור, דאמרי' של שמים נדר.
וכן אמר הרי עלי כחרם או כחרם של שמים, כגון דאמר הרי עלי ככר זו כחרם של גבוה, משמע כבהמה זו שהיא חרם לגבוה, דהיינו קרבן, הילכך אסור, דמתפיס בדבר הנדור, ואם כחרם של כהנים, כגון דאמר הרי עלי כחרם של כהנים, שניתן לכהנים דהוי ממון כהנים, והוא לחולין לכל דבריו, ומותר לאחר שבא ליד הכהן, והיינו להקל, ואם סתם החרים להחמיר, הרי זה אסור, דכל סתם חרמים לשמים, דכתי' כל חרם אשר יחרם עד קודש לה', וכן האומר הרי זו עלי כמעשר, אם כמעשר בהמה נדר אסור, דמתפיס בדבר הנדור, וכדאמר (בכורות נ"ח ע"ב) מונה אחד שתים עד עשירי, וסוקרו בסיקרא ואומר הרי זו מעשר, ואם במעשר דגן נדר הרי זו מותר, דמעשר דגן אסור מעיקרו ולא הוי נדר, ואם סתם אסור דכל סתם נדרים להחמיר.
תרומת הלישכה. דבר הנדור הוא. שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלישכה. שמתוך שאינן קרובין לירושלים אינן בקיאין בה כל כך, ואין רגיל בפיהן תרומת הלישכה, וגמר בדעתו תרומת גורן, הילכך מותר, אבל ביהודה אסורין, דירושלים עומדת בחלקו של יהודה, ומתוך שרגיל בפיהן גמר דעתו אליה. שאין אנשי גליל מכירין חרמי כהנים, שלא היו בקיאין כ"א בחרמי שמים, שהיו נודרין קרבנות בלשון נדר ובלשון חרם.
<h2>דף כ.</h2>
נדר כחרם ושאלו לו מיד מה נדרת' ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, הם מצודות דגים כמו מצודים וחרמים. קרבנות מלכים. דורונות. עצמי קרבן. ליתן דמי אלא בעצם, כמו עצמות וגידים להיות נודר לידור באותו עצם, ועל כל נדרים הללו כיון שאמרו כן בשעת הנדר שעל דעת כן נדרו אין זה נדר, ושוב אין צריכין שאלה, ואם נשאלין עונשין אותו כדפר' בגמרא. [מחמירין] (מחרימין) עליהם, מפר' בגמרא.
פתח ממקום אחר, שאע"פ שאינו נודר כל עיקר אין נפטרין בלא שאלה, ופותחין להם ב"ד אם מתחרטין בעצמן, כדי שלא ינהגו, דלא פתחינן בחרטה, אי לא דאיהו פתח ביה, דומיא דשאר נדרים ודעלמא, דאין ב"ד רשאין להתיר עד שיאמר בעצמו מתחרט אני.
כדתניא מי שנדר נדר בטעות ועבר על נזירותו ששתה יין או נטמא למת קודם שנשאל לחכם ואחרי כן נשאל אין נזקקין לו להתיר, ואע"פ שנדר בטעות עד שינהוג איסור בימים שנהג היתר, ואם נדר נזירות סתם דהוי ל' יום ונהג היתר י"ו ימים, או נדר שנה ונהג היתר ג' חדשים, אין נזקקין לו להתיר, עד שינהגו כימים שנהג בהם היתר.
נזירות מועטת ל' יום, מרובה שנה או שתים או שלש. [דינא] דמזקקי ליה לע"ה להתיר עד שינהוג איסור כימי היתר. לא שפיר עבד. משמתינ' ליה. לההוא ביה דינא. טבלים ודאי. הצופה בנשים, ולבו לדבר ערוה. זו בושה. שהמתבייש נותן פניו למטה ואינו מסתכל בדבר עבירה. לא במהרה חוטא. כי ירא מן הבושת הופכין שולחנן. כנגד עורף, דאיש למטה.
<h2>דף כ:</h2>
יפיפין אין בהם מום, לא חיגר ולא סומא, אינו מספר אינו תובע ממנו תשמיש. אלא בחצות. שהכל ישנין ואין שומע. וכשהוא מספר עמי על עיסקי תשמיש, מגלה טפח בבגדה ומכסה טפח בבגדו, ודומה במלאכתו כאילו כפאו שד, שבהול במלאכתו, אמרתי לו מפני מה אינך מסתכל כי אם בגופי אמר אם אסתכל אולי אראה אחרת ואחשוב עליה, אלמ' מדקאמר לה ר' אלעזר הכי אלמ' שמותר לספר בשעת תשמיש.
במילי דתשמיש מותר. שלוק אינו מבושל כל צורכו. התורה התירה לו אפי' הוא למעלה. דמצייני בציצית לשאר מצות. מן בינותא מן דג. כדמתני' לעי' דשרי לפי דעתו. שתי נשיו שמשמש האחת לא יהא דעתו על האחרת. וברותי ובררתי.
אמה שפחה. שנואה מתוך ששונא אותה נותן עיניו באשה אחרת. בני נידוי. שבא עליה והוא מנודה, ומנודה אסור בתשמיש המטה. תמורה. סבור שהיא אשת חבירו והיא אשתו. שכרות. אין לבו במלאכתו. גרושת הלב, שדעתו לגרשה ונותן עיניו באחרת. ערבובייא. ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון.
חצופה תובעת תשמיש בפה, ולא כתי' נבונים שלא היו בהם. דמרצייא אריצוי שתובעת תשמיש ברמיזות, כדכתיב בלאה אלי תבא ולא כתיב תשכב, אבל לתובעו בפה אסור. ל"א ארצייא אריצוייא שמרצה לבעלה בשעת תשמיש, אבל לתובעו לו. ומי' לישא מידה לידו כדי להרגילו אצלה ויהא רגיל לתובעה כדרך שעשתה לאה ליעקב מותר.
שאני פוחת. כולהו גר' שאני ופי' שאיני, ושניהם רוצים בג' דינר ולכך נודרין זה מזה כדי לזרז המקח, זה להקנותו בג' וזה לקנותו בג', וכשהם נודרין אין לבם ופיהם שוה, ולכך אין בנדרם כלום. ובגמרא [כ"א ע"א] מפרש א"ל מוכר לא אתן בפחות מסלע ופרוטה, ולוקח אמר בציר משקל, מי נימא כיון דדייקי כולי האי לא זירוזין נינהו ואסורין.
<h2>דף כא.</h2>
אלא לשם אכילה ושתייה מרובה, והא דדייק טיפת צונן לישנא דעלמא הוי דמשתעי אנשי הכי, א"נ לאו דוקא אלא לזרז, מי דמי גבי אכילה ודאי ידע דבעי למיתב ליה אכילה מרובה, וא"כ ודאי לא אטיפת צונן נדר, אלא דאמר הכי כדאמר אנשי, אבל הכא גבי בעיין דילמא דווקא קאמרי וליכא למישמע מיניה מידי.
<h2>דף כא:</h2>
תיבעי כמו תיקו. תנא (נמי) [תני] התירו. משמ' בלא שאלה. אלא כעין נדרים הללו, שלא היו בשעת נדר פיו ולבו שוין, קסבר כי הנך דמתני'. קסבר אין פותחין בחרטה, דאי הוי נדר מעלייא, אע"ג דמעכשיו מתחרט בו אין מתירין אותו, דאין מתירין אלא כל שמעיקרו לא היה בו ממש, כי הנך דמתניתי' שלא היה לבו שוה לפיו.
לבך עלך. אותו לב שהיה לך בשעת הנדר, וכי עדיין הוא עליך, א"ל לא והתיר לו, דקסבר פותחין בחרטה, קסבר פותחין בחרטה וכה"ג דוק' ששאלו כלום נדרת באות' שעה, דאז עיקר הנדר לא היה בו ממש מתחילתו ולכך מתירין לו.
כדו תהית. כדו עכשיו היית תוהא, כלומר מתחרט. בעית נדר. רצונך לידור אמר אי לאו מכעיסים אותו, תהא כבעית, כלומר ואין רצונך יהא מותר, כמו שאתה רוצה. מגירת' שכינות. מילי דעזיבה, אם לא שראה בה אימא דברי זנות.
<h2>דף כב.</h2>
פינקיסך. בב"ד של מעלה חוקרין אחר הנודר, ומזכירין לו עוונות אחרים עם זה. יש בוטא. לשון מבטא, כמדקרות חרב, לפעמים נודר על ככר שלא יאכלינו, ואם לא יאכלינו ימות ברעב, ולשון חכמים מרפא, מתירין הנדר. כאילו הקריב עליה קרבן. ועובר משום שחוטי חוץ, וי"מ קרבן לע"ז קאמר, ובמה נמי במה לע"ז קאמר. כנדרי רשעים דאלמ' דרך רשעים להיות נודרין.
<h2>דף כב:</h2>
אין נזקקין לאלהי ישראל. הנודר ואומר באלהי ישראל, אין נזקקין לו להתיר, חוץ מן האומר קונם אשתי ניהנית לי שגנבה וכו', דלעשות שלום בין איש ואשתו מותר, לפי שאמרה תורה שמי הנכתב בקדושה ימחה על המים, אבל על דבר אחר לא. וי"מ דווק' הכא הוא דנזקקין, לפי שנודע שלא גנבה ושלא היכתה, וכמאן שלא נדר דמי, שהרי לא נדר אלא א"כ גנבה או היכת', והואיל ונמצא שאין נזקקין להתיר, ושניהם מן הש"ס.
במויי. לאו דווקא וה"ה אחד משאר כינויין. כמה זימנין. בכמה גווני. לקילעך. לאוהלך, כמו איקלע לשון לינה. ותיפארת לו מן האדם. שיפה לשאר אדם, והואיל ואיקפד, אין נראה לרב נחמן תפארת.
<h2>דף כג.</h2>
אוכלא דקצרי כלי של הכ[ב]סים, קצרא כובס נקרא קצרא, על שם המקצרין הבגדים בתיכבוסת. אין פותחין בנולד. לומר לו אילו ידעת שכן עתיד להיות. הוא אמר לקריביי. היינו עובדי' דבפ"ב דקידושין (מ"ה ע"ב). ומי שרי ליה רב יוסף כה"ג. דפתח לה רב יוסף אילו ידעת להתיר הנדר בחרטת מתוכו. שהרי כל הנדר לא נדר רק עליה לאיים שלא לעלות, והיה להצריך חרטה ממקום אחר.
ר' אלעזר ב"ר כו'. אף זה נידרי זירוזין. שהרוצה להדיר חבירו אם לא יהיה עמו, יאמר תחילה כל נדר כו', ואחר כך ידור כל מה שירצה אם אינו אוכל עמו.
וכיון דאמר כל נדר וכו'. כלומר מאחר שחבירו המזומן שומע שזה המזמין ביטל נידרו, ודאי לא ישמע לדבריו לאכול עמו, ומה שיש על נדר זה. חסורי מיחסרא כו'. ונידרי זירוזין הוו, שאין מדירו בכוונת הלב, ואין פיו ולבו שוין.
<h2>דף כג:</h2>
אי זכור בשעת הנדר. שביטל כל נדריו בראש השנה ואפי' הכי מיהדר ומידר, ודאי עקר לתנאי קמא, וקאמר כל נדרים וכו', דאי אמרת לא הוי נדר הואיל והתנה שלא יהא בדבריו כלום, למה חוזר ונודר. לעולם כדאמרת מעיקרא. ודקאמרת אי זכור בשעת הנדר עקריה לתנאיה וקיים לנידריה, ודאי אי הוי יודע בראש השנה מאי בעי למידר באותה שנה, והשת' מתני עלייהו כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל כדקאמרת, דכיון דמעיקר' כי אתני אדעת' דהנך אתני, והשת' נדר ודאי עקריה לתנאיה קמיה לתנאיה וקיים ליה נידריה, אלא הב"ע כי אתני מעיקר' לא ידע מאי אתניה אלא סתמא אתניה, והשת' קנדר, והילכך אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה שביטלתים אני נודר וכו'.
למידרשי'. הרוצה שלא יתקיימו נדריו, מיסתם לה דהא קמן דצריכה למימ' חסורי מיחסרא.
<h2>דף כד.</h2>
פת חמה וכוס שלחמין. לא מיבעי' בסתם מסרב לאכול דהוי זירוזין, א"א כשהי' לו ומשמע דבכוונה הוא נודר, אפי' הכי אומר אני שהם נידרי זירוזין. הקפיד כנגדו. נדר שלא יאכל עמו, וי"מ שלא אבה לשמוע לו אבל לא נדר, וי"מ והלא הקפיד, כלומר ששמע לדבריו בשעת הנדר ואחר כך חזר בו.
<h2>דף כד:</h2>
אף בקמייתא. דהרוצה שלא יתקיימו. מאי הוי עלה. כלומר אשכחנא דפליגי רבנן עליה, הילכתא כותיה או לא.
הבאי. נדרים של גוזמא, שידוע לאדם שאינו כן. שראיתי בדרך הזה כעולי מצרים. ופרי' למה לי למימ' פשיטא דחייב, דהא הוי ממש שבוע' שוא, ועוד דומיא דנדר קתני, כמו דתני תנא גבי נדר אם לא ראיתי, ה"נ גבי שבועת הבאי.
<h2>דף כה.</h2>
שומשמני נמלות. ואנן לא מסקינן להו אלא דווקא אאנשים ולא נמלים, הילכך שבועות הבאי אסורות. על דעתינו העומדים שם בב"ד. איסנקודרי מרל"ש בלע', והיינו דומיא דשומשמי וכי מישתב' אניש אדעתי' שפיר אישתבע, לא לאפוקי מיקנייא דרבא דזוזי ממש יהב לה, אבל מילת' דליתיה, כגון שומשומני לא מסיק אדעתיה אניש כלל.
תוספ' גר' שולשות' דקני' דבי' רבא, פי' שושלת היה שם שחקוק בה שם המפורש, וכל מאן דמישתבע בשיקרא לא הוה מצי לאמטויי ידיה ברישא דשושילת', ומאן דאישתבע בקושט' הוה מצי ממטי לה, וכי אישתבע האי גברא א"ל לבעל דיניה תא חזי דאישתבעי בקושטא, אזל אמטי' ידיה ברישא דשושילת', רגז האיך ותבריה לההוא קנייא ואישתפוך כו'.
שנ' לא איתכם לבדכם לא כמו שבדעתכם, וסמיך ליה כי את ישנו פה עמנו היום לפני ה' אלהינו, דהיינו על דעת המקום, ועל דעתי נפק' מדכתי' אשר כרת עמך היום, מאי לאו לאפוקי מאי דאסיקו להו, מאי לאו מדאיצטרי' למשה לאשבעינהו על דעת המקום, דאי קמשתבע להו בתר דעתייהו אינהו מסיק לע"ז אלקא, קאמרי' זהו שאמר הכתוב אנכי ה' אלהיך, וקפטרי נפשייהו בשבועה. ומדאיצרי' למשה למימר הכי מכלל דעביד אניש כו', לא להכי איצטריך למשה למימר הכי לאו מידי דליתי' הויא, דהא לע"ז נמי מיקרו אלקא והוי דומיא דזוזי. דליקיימו תורות והוה משמע שפי' תורה שבכתב ושבעל פה. ציצית. ח' חוטין וה' קשרים גי' תרי"ג. מילת' דלא טריחא, לכן אמר להו [הוו] (בוו] יודעים כו', שהוציא מליבם כל ערמה בהדיא.
<h2>דף כה:</h2>
קונם אם אכלתי היום. יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אכלתי וכו'. וכן כולהו חד וחד שפי' מישתבע, וכדאמר הת' שבועה דאמר רב הכי יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה, דהיינו דומיא דנידרי שגגות, ואמר בפר' ג' דשבועות (כ"ו ע"א) דכי הוה אתי רב ואמר כחד מינייהו, א"ל אידך ואנא בשיקרא אישתבעי, א"ל רב ליבך אונסך.
ראה אותן אוכלין תאנים שלו ואמר לכם הרי עליכם קרבן, ונמצא שהן אביו או אחיו, שהדבר ידוע שאינו רוצה לאוסרן עליהם, או שהיו עם אחיו או אביו אחרים, הרי אילו נידרי שגגות הן, מותרין אחיו ואביו שלא נתכוון להם, אילו ואילו מותרים, דקסברי נדר שהותר מקצתו הותר כולו.
תנן התם. לקמן בפרק ר' אליעזר (ס"ו ע"א) פותחין בשבת וי"ט, מי שנדר להתענות כל ימות השנה אומרים לו כלום נתכוונת על י"ט ושבת, ואם אמר לא נתכוונתי כ"א על שאר הימים.
בראשונה כו'. ר' עקיבא ולימד דקסבר כב"ה. דאמר נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אמר רבה. דכ"ע בין רבנן דפליגי עליה דר' עקיבא והך פלוגת' דב"ש וב"ה במתני', מודו דהיכא דא"ל והלא אביך ואחיך ביניהם, ואמר להם בזה הלשון, אילו הייתי יודע שאבא היה ביניכם הייתי אומר כולם אסורין לבר מאבא, אפי' ב"ה מודו וכולם אסורין, ולא אמרינן כה"ג נדר שהותר מקצתו הותר כולו, לא נחלקו אלא באומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר, דב"ה סברי כיון דלא אמר כולכם בלשון הראשון, ה"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו, וב"ש סברי דלא אמרינן הותר מה"כ. ורבא אמר הכל מודין ואפי' ב"ש, דהיכ' דאמר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר דכולן מותרין, דהואיל שלא אמר כלשון הראשון אמרינן ביה הותר כולו, לא נחלקו אלא בזמן שאמר הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא, ב"ש סבר כר' מאיר, דאמר בעלמא תפוס לשון ראשון, וה"נ כיון דברישא אמר כולכם תפוס לשון ראשון, ולא אמרינן הותר כולו, וב"ה סברי כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס, הכא נמי כיון שבגמר דבריו אמר חוץ מאבא הוי נתפס בגמר דבריו והותר כולו.
<h2>דף כו.</h2>
הותרו כולן. כגון שתלאן זה בזה לומר כזה וכזה. רישא דאמר כולכם וא"ה קאמר ר' עקיבא הותר כולו, ופליגי רבנן עליה, וסיפא בתלאן כו'. ורבה מוקי לרישא כגון דאמר פלוני ופלוני, הימנו ולמטה אותם שהתפיש בו, ואליב' דרבנן כלומר ר' מאיר התפיש התיר לדברי הכל. אי לרבה כו'. רישא דקתני הותרו כולן ר' עקיבא היא, וסיפא דקתני הוא מותר והן אסורין דברי הכל, ואי לרבא רישא דברי הכל, וכדרבא דאמר כל היכא דאמר לזה ולזה ד"ה מותר, וסיפא רבנן וכדאמר רבנן דבכולכם מחלוקת.
<h2>דף כז.</h2>
זכוותיה. להתפיש שטרי זכיותא בב"ד. והתנן נידרי אונסין אלמ' דלגבי ממונא אונס רחמנ' פטריה.
<h2>דף כז:</h2>
ופסקי מברא. הספינה היתה מעבר. חזו דאתאי ובטל גיטא.
ולרב הונא. דאמר בטליה זכוותיה, מכדי אסמכת' דקאמר אי לא אתינא וכל אסמכת' לא קנייא, דקיימ' לן כל דאי לא קני, שהתפיס זכוותא וכמאן דיהיבנן לגמרי, ואמר להו מעכשיו יהא בטלין אם איני נותן לו כל חובי עד ל' תן לו שטרו ויגבה אף מה שפרעתי, והא הכא דכשהשליש שטרו הוה ליה כמתפיס זכיותא לב"ד, דקיימ' לן דאין הלכה כר' יוסי כו'.
שאני הכא דאמר מעכשיו גר' ליבטלן זכותיה, דבמעכשיו מבטל להו, אבל גבי שליש לא הוי מבטל, דהא לא אמר דליתוב שטרו למלוה עד לאחר ל' יום.
והילכת' אסמכתא קנייא. ואע"ג דלא איתפסי ליה, והוא דלא אניס אונסא דמוכח מילתא לאינשי דהוי אונס, וכי קאמרינן נמי דאסמכת' קנייא הוא דקנו מיניה בב"ד חשוב, ומומח' לרבים ואמר לנו המורה דקניין בפני הקהל כב"ד חשוב דמי.
נודרין להרגין. שהורגין ונוטלין ממון, חרמין נוטלין ממון ואין הורגין, ולמוכשין שהן של תרומה אע"פ שאינן של תרומה, והיינו נמי נידרי אונסין. בכל נודרין, בכל לשונות של נדרים, בין קרבן וקונם וקונח וקונס נודרין להם שהם של תרומה.
<h2>דף כח.</h2>
חוץ מבשבועה. דשבועה אינה רשאי (ליש) לישבע, ולא יפתח לו בנדר שאמר לו של תרומה הן, ואמר הליסטים דור שהוא כדבריך, מותר לידור, אבל הוא לא יאמר שדעתך שאדור של תרומה כדברי במה שהוא מדירו. יהא נודר באותו לשון שיאמר לו המוכס, השבע לי בכך אותו דבר לבד ישבע לו, אבל לא יהא מוסיף עליו כלום כיצד כו'.
בהרגין ובחרמים ישראלים. עסקינ' שמתיראים מן התרומה, מפני שהיא במיתה, והמוכסין אפי' במוכסין גוים איירי, והיינו דקתני שהן של בית המלך ולמוכסין, והיכי שרי להבריח ולנדור, והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא, שאין לו קיצבה נוטל יותר ממה שחייבים לו. העומד מאליו. המלך פיחת המעות מן המכס וזה נוטל כבתחילה, אי נמי מאיליו בלא רשות, ולב' הלשונות הוה ליה גזילה דמלכותא, ולכן מותר לנדור כדי להבריח. אסירי עליה. ומה מועיל לו הצלת המכס. לא מקבל מיניה. שהרי שומע שמערים.
מתני' אשתו מותרת. היינו מה שמדירו, בניו היינו מה שאינו מדירו. כוחן דב"ה. דאפילו בשבועה יפתח לו, וה"ה לב"ש בנדר נמי לא יפתח לו. הכי קתני ברייתא דאין פותחין בשבועה, לומר שאין שאלה בשבועה, שאם עבר ונשבע לו אין מתירין לו לעולם אותה שבועה, דהא אינו רשאי לישבע ונשבע הילכך קנסינן ליה.
הרי נטיעות הללו קרבן. אם אינה נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו הרי מפר' בגמרא. וטלית זו קרבן, אם לא נשרפת היום ולא נשרפה, "ונמצא הן" קדושות. יש להם פדיון דכל שפדאו שוב אין קדושה בהן, כשאר קדשים שפקעה מינייהו קדושה בפדייה. הרי נטיעות הללו קרבן מעכשיו עד שיקצוצו, דאפי' אם פודה אותם קודם שנקצצו אין בכך כלום באותו פדיון, וחוזרות וקדושות מאליהן, דהא מעיקר' אקדוש להו עד שיקצצו.
<h2>דף ל.</h2>
יורדי הים, בכלל יושבי יבשה, דכי סלקי מן הים יורדין ליבשה, ואין יושבי היבשה בכלל יורדי הים, דלא כל אדם יורד לים. לא כאילו ההולכים מעכו ליפה. קרויין יורדי הים, אלא מי שדרכו לפרש, שאינו יוצא עד שנה או עד שנתיים. ובגמרא מפר' אהיי קאי דהלין יושבי יבשה מיתקרו, לפי שהוא מקום קרוב.
<h2>דף ל:</h2>
אסור אף בסומין. מדלא קתני אף מן הרואין, דאז הוה משמע ולא מן הסומין, השתא דקתני מרואי החמה וכו'. אסור בקרחין. מדלא אמר בבעלי שיער. מן הילודים. שכבר נולדו, נולדים שעתידין לילד, אלא למי שדרכו, בגמרא מפרש לאפוקי מאי.
<h2>דף לא.</h2>
מאוכלי השום. ישראל דרכן לאכול שום בע"ש, כדי שישמשו בלילי שבת, והוא מתקנת עזרא, (וכושים) [וכותים] נמי אוכלים אותו. לזרע. כמו מזרע. לוקח. כיצד פי' ביוקר, דהואיל וקונה ביוקר אינו נהנה, וכן כשמוכר בזול אינו נהנה. ואין שומעין לו, כלומר לא ישמעו לו למכור לו בזול וליקח ממנו ביוקר.
הנאת לוקח. ובההיא הנאה דקניה ליה גמר ומשעבד לאונסיה. אפי' שוה בשוה נמי, כיון דהנאת לוקח ולא מוכר. דמיעל אפיה. ואקשי' עליה זבונא אימא רישא דהא הנאת לוקח היא, ולא מותר אפי' שוה בשוה, דכי היכי דרמיא ליה על אפיה רמיא נמי ללוקח על אפיה, ונמצא דלא מיתהני מיניה, ואפי' שוה בשוה יהא מותר למכור.
<h2>דף לא:</h2>
מתני' בזבינא מציעתא. רישא וסיפא דלא חריפא כולי האי, דלא רמיא על אפיה, ומשום דליכ' למיקם עליה דמילתא הי מינייהו קמיתהני, קפסיק ותני שוה בשוה לא, כנושא שכר. משום טובת הנאה שמחזקי ליה בבית חמיו, בחזרה פטור דלית ליה הנאה מיניה, והוי כשומר חינם לגביה.
מותר בערילי ישראל. ומיירי שמתו אחיו מחמת מילה. ונעשו מיושבי הישוב. פי' תוך אותם ל' יום נעשו מיושבי יבשה, דהיינו קודם שחל הנדר, וקאמר דפליגי בה ר' ישמעאל ור' עקיבא, דלר' ישמעאל הולכין אחר חלות הנדר ומותר בהן, ולר' עקיבא אחר אמירת הנדר ואסור בהם, והלכה כר' עקיבא מחבירו. לא כאילו ההולכים מעכו ליפה. דהוי מקום קרוב ולפעמים הולכין שם לטייל.
<h2>דף לב:</h2>
מלך גדול. יצר הרע, משום הכי קרי ליה גדול, שמלך י"ג שנה קודם יצר טוב, דעד י"ג שנה אין לנער יצר טוב.
הנאה מחבירו. שנדר שלא יהנה מחבירו, אסור בדריסת רגל לעבור דרך שדיהו, או בחצירו לקצר הדרך ואסור נמי בכלים שאין בהם אוכל נפש דה"ל הנאה אבל במודר הימנו מאכל מותר בדריסת הרגל ובכלים שאין בהם אוכל נפש, לפי שנדר מאכל ולא הנאה. מאן תנא. דאפי' דריסת הרגל אסור, אע"ג דלא הוי הנאה גמורה, ויתור כגון לוקח פירות אגודים או כה"ג, שדרך המוכר לוותר אחת או ב' על חשבון המקח, ואע"ג דלא הוי ממש הנאה, דהוי דרך מקח מ"ה אסר לי' ר' אליעזר, ה"נ דריסת הרגל.
<h2>דף לג.</h2>
ממאכל נדר. ונפה וכו', לאו מאכל הוו. סוס לרכוב וכו'. במשתה, והכל להתנאות ויחלקו לו כבוד ויוסיפו לו מאכל במשתה. מיזיל ומיפסוק בארעיה. הולך דרך שדיהו אל המשתה ומקצר. מי הוי כל אילו מביא לידי מאכל.
מודר מחבירו. כל הנאות שוקל לו שיקלו ונותנו להקיש, דלאו הנאה היא. שנוטלין עליה שכר על השבת אבידה. אברוחי ארי. שמבריח בעל חובו מעליו.
<h2>דף לג:</h2>
ע"מ שלא לפרוע. הילכך אין כאן הנאה שאין למלוה על הלוה כלום, ושוקל שיקלו נמי, כגון שכבר שקל שיקלו ונתנו ליד הגזבר ואבדו הגיזבר, ובא זה ופרעו פעם אחרת דאין כאן הנאה, דאף הגיזבר לא היה עליו כלום. הכי מוקי לה פר' בתרא דכתובות.
אבא חנן היא. דאמר פרק בתרא דכתובות (ק"ד ע"א), מי שלוה לאשה הניח מעותיו על קרן הצבי, ואין לו על בעלה כלום, ה"נ הכא. דברי הכל. דאפי' רבנן דאמר ישבע כמה הוציא ויטול הכא מודו.
פרוטה דרב יוסף. דאמר בב"מ (כ"ט ע"א), שומר אבדה ש"ש, דמהנה פרוטה אי אתי עני לא מיחייב למיתב ליה ריפתא, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. לא שכיח דשביק המחזיק למיתב ריפתא לעני וזוזאי יהיב ליה, הילכך אין המחזיר נהנה, ולכן מחזיר לו אבידתו.
<h2>דף לד:</h2>
לאפוקי דאיגנבי מיגנבי. דדווק' כל זמן דאיתיה ברשות נותן אפי' נתנו לו (כמתה) [ככרו] אסור, אבל אי מיגנב לא ככרו הוא ושרי. דאזמניה עליה. על אותו ככר ואסרינן. א"ל ככרי עליך דמשעה דאזמניה קנה במזונו' חלקו של ככר, ושוב אין יכול לאוסרו עליו, אבל היכ' דאמר ככרי עליך ונגנב או נתנו במתנה אסור.
<h2>דף לה.</h2>
שאני הנאה לך. פי' קונם פרה אחרת שיש לי עליך, כלומר אין לי אחרת, אסור לשואל ליהנות מנכסיו דמשאיל אם נמצא שיש לו או שנתנה במתנה קשי' לרבא דאמר אע"ג שנתנו במתנה אסור. על ידי אחר נתן הפרה לאחר, והילכך כיון שיצתה מרשות דמשאיל מותר לו בה, ולא דמי נמי לנגנבה דהואיל ושלא מדעת בעלים הוי, כאילו עדיין ברשותו ואסור. מתנה משמע ע"י אחר.
<h2>דף לז.</h2>
רב' אמר שכר שימור. שמותר ליקח שכר שימור התינוק, שלא יהא עוסק בדברים בטלים, הילכך לא ילמדינו מקרא, דהא נהנה שכר שימור.
<h2>דף לח.</h2>
אע"פ שחייב במזונותיה. דלאו הוי הנאה גמורה, כיון דלאו לפטימי עבידי. אבל לא בהמתו בין טמאה בין טהורה, דלפטומא עבידי.
<h2>דף לח:</h2>
טמאה נפשה לשמים. שאסורה באכילה, ולא הויא הנאה גמורה למנהרות' לעבודתם. טהורה לשוחטה ולאוכלה, הוי הנאה גמורה.
ואת אמרת כו'. פשיט' דשרי להשיא בתו ומדעתה, דהא גדולה היא, והואיל ואין לאביה רשות בה אין זו הנאה גמורה, דכולי האי לא גמר בדעתו להדיר.
המדיר בנו וכו'. מדירו לפי שלא היה עוסק בתורה, למלאת כו', לצורך בנו דלא הוי הנאה גמורה, וה"ה המדיר חבירו מנכסיו דשרי בהני מילי, אלא בנו דנקט מילתא דשכיחא. כוס של אבל. ששותים בבית האבל י' כוסות, כדאית' ברי' כתובות (ח' ע"ב). של מרחץ. כשיוצאין מן המרחץ שותין.
<h2>דף לט.</h2>
ואי' אימ' במקום שאין נוטלין שכר כלל. ואפי' הכי יושב אסור, גזירה שמא יאריך בישיבה, דהוי אז ודאי הנאה לחולה, ואע"ג דלעיל [להלן מ"ב ע"ב] אמרינן לא ירד תוך שדיהו בשביעית גזירה שמא ישהא בעמידה, הת' איכ' הנאה אכילה בעמידה הילכך איכ' למיגזר, אבל הכא לא מתהני בעמידתו, אבל ישיבה גזרינ' דנוח לו לישב.
מחיותיה לא אדריה. פי' ודאי דבר שתלוי בחיים לא הדירו, וביקור חולה הוי חיות החולה. חלה בנו של מדיר. ושוכב בבית אביו, שואל לאביו בשוק מה בנו עושה, והיינו דחלה הוא המדיר נכנס לבקרו, דהא לא אדריה מחיותי', אבל חלה בנו ליכ' חיותיה דמדיר, אין נכנס דאפי' דריסת הרגל אסור.
<h2>דף לט:</h2>
עישור דר'. מעשר מה ששיירה ראשונה וכו', והכי קאמר במסכ' כתובות (ס"ח ע"א) גבי עישור הבנות, וה"נ ס' מה שנשאר בן גילו בחור או זקן כמותו, וי"מ נולד במזלו.
<h2>דף מ.</h2>
באש. חלה. לפניו. של כבוד ר' עקיבא עשו. החייתני. שהיה ק' לי המאוס. כאילו שופך דמים. שמתוך שבאין אצלו [עושין] לחולה צרכיו. רוחא דעתי'. כדאמר פ"ק דב"ב (ט"ו ע"ב), דלי יומא דלי קצירא, וסבור המבקר שירפא ואינו מבקש רחמים. תקיף חולשיה. וסבור המבקר שודאי ימות, ומסח דעתי' מלבקש רחמים.
<h2>דף מא:</h2>
באמבטי גדולה. שבלאו הוא יש רוב מים. אבל (בקנוה) בקטנה מרבים בשבילו, וזה נהנה. בימות החמה. שאין נהנין זה מזה.
עמו על השולחן. כל אחד בפני עצמו. אבל לא מן התמחוי. כלומר ממאכלו של ב"ה, לפי שהבעל הבית מרבה להם בקערה ונהנין זה מזה.
אבוס. כלי גדול שאוכלין כל פועלין ביחד, ולא עמו מפני שמרבה בשבילו. לא יעשה עמו באומן. ולא יעדור עמו מענה בתלם, לפי כשהמדיר חופר בקרוב הימנו מרפה הקרקע, ונוח לו לחפור למודר, ברחוק אינו מרפה, ולא גזרינן רחוק אטו קרוב.
<h2>דף מב.</h2>
מן הנוטות. מן הפירות היוצאות חוץ לגדר, ואי דגרי' נטיעות. ובשביעית כלומר הגיע שביעית לא ילך לתוך שדיהו, דהוה ליה הנאה שעומד ברשותו, אבל אוכל דפירא הפקר נינהו, ובגמרא פרי' ארעא נמי הפקריה, ומשני (מ"ב ע"ב) באילנות העומד על המצר, דיכול לאכול שלא יכנס בקרקע, אבל אם אין יכול לאכול אם לא שיכנס אף בשביעית נכנס, דרחמנ' אפקר' לצורך אכילה. ועוד משני בגמר' גזירה שמא ישהא אחר אכילה, והוה ליה נהנה בלא צורך אכילה. אבל אוכל הוא מן הנוטות אם הובאו לו חוץ לשדה אוכלן, דהפקירה נינהו.
לפני שביעית. כלומר נדר לפני שביעית, אע"פ שהגיעה שביעית, דכיון שלפני שביעית נדר ואז היה ברשותו ואכתי לא הוו פירי הפקר אסור, דקסברי אדם אוסר דבר שברשותו אף לכשייצא מרשותו, ואם בשביעית שנדר כשהגיעה (מאכל), ואוכל מן הנוטות, אם יביאו לו חוץ לשדה, דפירי הפקירה נינהו בשעת הנדר. ור' יוחנן ור"ל קסברי, דאם הגיעה שביעית אע"פ שבשעת הנדר היו הפירות ברשותו, א"ה לא מצי אסר להו כשיצאו מרשותו ולא פליגי. סוגי' דגמרא כך היא כשאמר נכסים אילו אסורין עליך, כ"ע לא פליגי דאסורין עליו, אפי' כשיצאו מרשותו, דהתניא האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי, אם מת ירשנו, בחייו ובמותו אם מת לא ירשנו, ואם אמר נכסי עליך, כולי עלמ' מודו דלאחר שיצאו מרשותו אינן אסורין עליו, דתנן האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס, שדך שאני לוקח, ומת או שמכרו לאחר אסור, הילכך ר' יוחנן ור"ל איירי דא"ל נכסיי, ורב ושמואל בדאמר לי' נכסים אילו, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
<h2>דף מב:</h2>
שאילה. שייכה בכלים, והלואה במעות, שאילה הדרה בעיניה אבל לא הלואה.
<h2>דף מג.</h2>
אינה פנוייה. שאני עושה בה מלאכתי. א"ל לבעל הפרה קונם שאיני חורש לעולם. ובלבד שתשאליני פרתך כלומר למלאכה אחרת קבעינ' ליה, אם היה דרכו לחרוש בעצמו שדיהו ודאי לא גמר לידור אלא על עצמו, הילכך ע"י אחרים מותר לחורשה. ואין לו מה יאכל למודר הולך המדיר אצל חנווני. ור' יוסי אוסר דקסבר לא הוי הפקר עד דאתי לידי דזוכה, אבל בעוד שמונח לא הוי הפקר.
<h2>דף מג:</h2>
משום בית חורון. מפר' לקמן באידך פירקין במתניתי' (מ"ח ע"א), מעש' באדם שהיה אביו מודר הימנו. אין נר' לעולם דהוי הפקר. ולהכי אוסר ר' יוסי, דאוקמי' מדאוריית' דלא הוי הפקר עד דאתי לידי הזוכה. בפני שנים. לא הוי הפקר דסביר' לי' כר' יוסי, וריב"ל כרבנן.
<h2>דף מה:</h2>
אסורין ליכנס. ור' אליעזר היא דאמ' אפי' ויתור אסור, והכי מוקי לה בחזקת הבתים [ב"ב נ"ז ע"ב]. מהר"ף, זה מהלך בתוך שלו דקסבר יש ברירה. אבל למישטח פירי בכולי חצר ודאי היה אסור, והכי מפר' בפרק (המניח) [שור שנגח (ב"ק נ"א ע"א)].
<h2>דף מו.</h2>
ושניהן אסורין לגדל ולהעמיד תנור וכו'. דאילו דברים יכולין שותפין למחות זה על זה כדאית' פרק חזק' הבתי' [ב"ב נ"ז ע"ב]. וי"מ דכשמעמיד ריחיים או תנור באים רוב בני אדם שם וממלאין חלק חבירו ולהכי אסור ותרנגולין נמי (משמפשטין) [מפשפשין] בכל החצר.
היה אחד מהן מודר וכו'. תני הך משום דבעי למיתני וכופין הנודר למכור מש"כ כששניהם נדרו. דדווק' כשהאחד אסור ורואה חבירו נכנס איכ' למימ' שמא יכנס גם הוא, אבל כששניהם אסורין ליכ' למיחש. וי"מ דברישא אסורין למכור ולקנות זה מזה אפי' בשוה ולמכור לאחר מן השוק לא הטריחוהו חכמים אבל הכא שהאחד מותר ליהנות כופין חבירו למכור לו בפחות מעט לפי שפשע לאסור עצמו על הנאת חבירו.
כופין הנודר למכור משמ' דר' אב"י נמי מודה בה, ואע"ג דשרי ליכנס מ"מ קאמ' דכופין דחיישינ' שמא ישתמש בו תשמיש של איסור כגון ריחיים ואינך, הילכך כופין אותו למכור כיון שפשע שהדיר חבירו מחלקו ואע"ג דקאמ' בגמ' תני נודר אבל הדירו לא, היינו משום [דקבעי] לדחות דלא תיפשוט בעיא דבהדירו נמי פליגי, ולא קמ"ל כהאי דיחוייה, ורבינ' נמי קאמ' בפר' שור שנגח הפרה [ב"ק נ"א ע"א] דפליגי בברירה, וא"כ בהדירו נמי פליגי, ואין אנו צריכין להגיה המשנה, אלא כמו שהיא שנוייה היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו כגון שהדירו חבירו שלא יכנס לרשותו, כופין הנודר למכור חלקו למודר משום דפשע, וכדי שלא יכשל חבירו, שחשו חכמים שלא יכשל חבירו בפשיעתו. והא דקאמ' ת"ש היה אחד מהם וכו' ובעי למיפשט דבהדירו נמי פליגי, לפי שמשמע ליה לישנ' דהדירו חבירו ופליגי בברירה, ותדע דאמ' אלא אי אמרת כו' דאדריה, אמאי כופין הא מינס נייס אלמ' דכופין אנודר קאי, דאי אמדיר מי אנסו להדיר, כך נ"ל סוגיא זו עכ"ל האשירי וכן משמ' בירושלמי [ה"א] דיותר יש לקנוס המביא חבירו לידי מכשול. דגר' הת' וכופין הנודר למכור חלקו, באומ' הנאתי עליך אבל אומ' הנאתי עלי לא, אלמ' דחיישינ' טפי. ומי' בהא פליג אגמר' דידן דגמ' דידן חייש' לתרוייהו עכ"ל האשירי. והר"ר משה ב"נ כת' דלא כייפינ' אלא לנודר שאוסר הנאת חבירו עליו, דחיישינ' למכשול עצמו, אבל לא למדיר חבירו מנכסיו דלא חיישינ' למכשול חבירו כל כך.
תוספת' [פ"ב] היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו, כופין את הרגיל, למכור חלקו, ובד"א כשאמ' חצירי אבל חצר זו לעולם אסור אפי' כשמכרו.
היה אחד מן השוק כו'. הך לר' אליעזר איצטרי' דאע"ג שאין החצר שלו ואין מפסיד אם לא יכנס, אפי' הכי שרי כל השנה. זו משיט' מהר"ף, אבל הר"ר אשר ב"ר יחיאל פיר' בע"א כמו שאפר' בע"ה.
אין לו תפיסת יד מותר, מכאן הורה ר"ת שהמשכיר בית לחבירו אין יכול להקדישה אם אין לו תפיסת יד, וכן משמ' בפר' אע"פ [כתובות נ"ט ע"ב] ולקמ' [פ"ו ע"א] שדה זו שמשכנתי לכשאפדינה תיקדש דקדש', משמ' דווק' כשאפדנה, וק' דאמ' בערכין פר' האומ' משקלי [כ"א ע"א] המשכיר בית לחבירו והקדישה, הדר בה מעלה שכר להקדש, ופרי' והיכי דייר בה והא במעילה קאי, אלמ' דלאחר שהשכיר יכול להקדיש. וי"ל יכול להקדיש מה שהבית שוה יותר על דמי השכירות, מ"מ הדר בו מעל, דחלק השוכר והקדש מעורבין יחד, והא דנק' לכשאפדינה לפי שרוצה להקדיש הכל. והא דקאמ' הכא אין בה תפיסת יד מותר, לפי שאין בדעתו על מה שהשכיר ונסתלק ממנו, כיון שאין עתה בידו, ובשעת הנדר לא נתכוון לאוסרו אם אין לו תפיסת יד, אבל אם בפי' אסר לו, אפי' הבית שהשכיר כבר אסור לו ליכנס. א"נ י"ל בהקדש ממש חל, כההיא דערכין, אבל הכא בקונם בעלמ', ואלמוה רבנן לשיעבודי' לשוכר כדאמ' [כתובות ע' ע"א] וכיון דמשעבד לה היכי מצי מדיר לה, וההיא דפר' אע"פ איירי בב"ח, וקדושת דמים לא מפקע מידי שיעבוד, כדאמ' [ערכין כ"ג ע"ב] מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים, והך דפר' אע"פ במשכון, ואם לא יפדנה לא תחזור לעולם, אבל שכירות הדרא ולכן המשכיר יכול להקדיש, ובירושלמי [פסחים פ"ד ה"ט] מחלק בין הקדים שכרו ללא הקדים, דבהקדים שכרו אינו ברשו' המשכיר, ותימ' דשכירות קרקע ניקנה בכסף שטר וחזקה, וזוזי הוא דמסיק ביה, למה תלוי בהקדמה עכ"ל האשרי ומקצ' משיט' מהר"ף. כת' בהג' במיימוני פ"ו דהילכו' נדרים [א] וצ"ע בתו' פר' הפרה בבב' קמ', והור' רבי' שמשון, על קהל שהיה להם תיבה של מעשר, ואסר אחד מהם חלקו, והתיר להם עכ"ל.
קונם לביתך, ירושלמי [כאן ה"ב], האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבנו או בית ארמלות לבתי ונפל היורשין חייבין לבנותו.
<h2>דף מו:</h2>
הלכה כר' אליעזר בן יעקב, ודווק' כשאין בה דין חלוקה, אבל יש בה דין חלוקה לא סמכינ' אברירה, דאיפשר לתקן בחלוקה. וא"ת דהכא פסקינ' כר' אב"י דיש ברירה ובשילהי מסכ' יום טוב [ביצה ל"ט ע"א] פס' תלמודא כר' אושעי', דאמ' מדרבנן יש ברירה מדאוריית' אין ברירה, ורב נחמן נמי בפר' האיש מקדש [מ"ב ע"ב] גבי אחין שחלקו הוי טעמי' משום [אין] ברירה והלכה כרב נחמן בדיניה [כתובות י"ג ע"ב], וכן משמ' פר' המוכר הבית [ב"ב ס"ה ע"א]. ותי' ר"ת דהא דפסקינ' הכא כר' אב"י, לאו מטעמי', דאיהו משום בריר' מתיר ליכנס, כדאית' בפר' שור שנגח הפרה [ב"ק נ"א ע"א], אבל אנן פסקינ' כותי', משום דויתור מותר במודר הנאה, כדאית' פר' חזק' הבתים, ואע"ג דמשנת ר' אב"י קב ונקי [עירובין ס"ב ע"ב] היכ' דמוכח' מילת' לא סמכינ' אהאי כללא. ועוד מצאתי דדווק' בעניין קב ונקי (דברים) הלכה כמותו ולא יותר, (ול"ש) [ול"נ] וקצ' יש להביא ראייה מדהוצר' לפסוק כר' אב"י, ות"ל דמשנתו קב ונקי, אלא משום דפסי' כותי' ולא מטעמי', ולפי מה שמצאתי לא היה ראייה. ובתמור' פר' כל האסורין [ל' ע"א] גבי מחיר כלב דפרי' וניקו חד מינייהו להדי כלב ואינך נישתרו, והיינו מכח ברירה כדמוכח בפ"ק דבכורות [כ' ע"ב]. וי"ל דלמ"ד יש ברירה פרי' ואע"ג דאין הלכה כן, כה"ג אשכחנ' פ"ב דכתובות [ט"ז ע"א] דפרי' וניזיל אחר רוב נשים, אע"ג דקיימ' לן כשמואל דאמ' אין הולכין בממון אחר הרוב, כדא' המוכר פירות [ב"ב צ"ב ע"ב], ולפ' שי' ר"ת, אם שנים הדירו זה את זה להדיר מדריסת הרגל, אסורין ליכנס בחצר, דהא אין ברירה, ואם בסתם, או אם הדיר בעל החצר (את) [אדם] נוכרי מן השוק, מותר ליכנס בחצר, דויתור מותר במודר הנאה. ורבי' שמשון משאנץ כת' שילהי השולח משם ר"י, דהילכתא מדאוריית' יש ברירה, כדמוכח הכא, וכההיא דפר' בית כור [ב"ב ק"ז ע"א] דפסי' כרב דאמ' בטלה מחלוקת, והא דשילהי י"ט דפסי' כר' אושעי', לאו בכולי' מילת', אלא במאי דאמ' דבדרבנן יש ברירה, וה"ה בדאוריית' נמי יש ברירה, וההי' דהאיש מקדש י"ל לרב נחמן, דאדעת' דהכי פלוג דליהוו כלקוחות לעניין מחילה וביטול מקח. ולפי זה שותפין שנדרו זה מזה הנאה ואין בה דין חלוקה, או הדיר חבירו, אסורין ליכנס בחצר דויתור אסור במודר הנאה, וכמה סתמא משנה לעי' סברי הכי דויתור אסור. משיט' מהר"ף ומן האשירי. ועו' כת' האשירי בש' הר"ר שלמה הצרפתי, דהך ברירה, לא הוי כשאר ברירות דעלמ', דנימ' לבתר [ד]פליגי שזה חלק הראוי ליפול בגורל, כדאמ' [גיטין כ"ד ע"ב] גבי כת' גט לב' נשיו (אזה) [לאיזה] שארצה אגרש, דאע"ג שלא נתברר הדבר מעיקרו, כשגירש אמרינ' הוברר הדבר דלשם [זו] נכתב. וגם [שם כ"ה ע"א] גבי שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה. וכן האחין שחלקו לקוחות, אבל הכא לא שיי' למימ' כן לאחר חלוקה, זוהי חלקו הראוי לו, [וכן דרך] שהרי מותר לילך בכל החצר, וכן (דרך) מותר ללכת [ל]חבירו, אבל הכא היינו טעמא דשרי ר' אליעזר כשאין בה דין חלוקה, משום דכיון דבעל כורחו של חבירו, קנוי לו לילך בכולו, אין בחבירו לאוסרו עליו, דהוי כאוסר חבירו על שלו, והיינו יש ברירה דקאמ', דכל צידי החצר שהולך רואין כאילו קנוי לו לבדו מקום דריסתו, דעל תנאי זה ניקנה לו החצר מתחילה, כיון (שאין) שאין חבירו יכול לכופו לחלוק, וברירה זו מעיקר' קנייה היא, דהוי כמאן דזכו בה להיות קנוייה לכל אחד בפני עצמו בשעה שתדרוך בו כף רגלו, וההיא דפר' שור שנגח דמי' לההי' שהבור קנוי לו כולו להשתמש בשעת תשמישו, אבל כשיש בה דין חלוקה אסור. אשירי.
<h2>דף מז.</h2>
מהו [בחילופיהן] שיהנה המודר מן הדמים וה"ה דקבעי מכל איסורי הנאה, כגון ערלה וכלאי הכרם, דהא בעי למיפשט ממתני' דערלה וכלאי הכרם [קדושין נ"ו ע"ב]. וגם אין לפר' דמיבעי ליה אם מותר למוכרם לכתחילה, דפשיט' דאסור, דהא למ"ד לא תאכל איסורי הנאה משמע, איצטרי' בפר' כל שעה [פסחים כ"א ע"ב] קרא דלנכרי וגומ' למישרי נבילה במכירה לגוי, וטעמ' משום דמשעת מכירה נהנה מגוף האיסור, והוה לי' כשר [כנטל] שיפא מעצי איסור. וכן לא בעי בדיעבר כשמכרם לאחר, דפשיטא לאיש אחר שלא החליפם ולא עשה איסור דשרו ליה, ואפי' איסורא דרבנן ליכא, דאין לך דבר תופס דמיו חוץ מע"ז ושביעי' והקדש, כדאמ' ספ"ב דקידושין [נ"ח ע"א] ובפר' (ב') [פ"ד] דע"ז [נ"ד ע"ב]. ולא שייך מרבנן למיגזר שמא יחליפם, היכ' שהחליפם אחר, כדאמ' ברי' חולין [ד' ע"א] חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין, אלא בעי היכ' שהמודר עצמו החליפם שעשה איסור, מי קנסינ' ליה שאפי' החליפם לא יהיה מותר בדמים, או לא. משיט' מהר"ף וקצת מאשירי.
<h2>דף מז:</h2>
או דילמא משום דחילופיהן כגידוליהן. משמע דפשיט' ליה דגידוליהן אסורין. ותימ' מהיכא תיתי לחלק ביניהן, והלא לגבי קונם פירות אילו עלי לא מחלקים במתני'. ותיר' הר"מ מאיברא דלגבי שבועות וקונמות יש חילוק בין חילופין וגידולין, דבשילהי כל הצלמים [מ"ח ע"ב] אסר לר' יוסי אגוז של ערלה אפי' בדיעבד לפר"י, וחליפין מותרין בדיעבד לכל הפחות לאותם שלא החליפו, משיט' מהר"ף.
האומ' לאשתו קונם וכו' ובעלי חובין באין ופורעין ואפי' לאבא חנן דאמ' הניח מעותיו על קרן הצבי [לעיל ל"ג ע"ב], ה"מ בפרנס אשת חבירו בסתם, אבל הלוה לו בתורת הלואה באין ונפרעין ממנו. וא"ת ולרבנן דפליגי אאבא חנן (לעי') לא אתי' כותייהו, כדאמרינ' לעי' [שם] בגמר', וא"כ הכא איך פורע חובה, הלא הדירה. וי"ל הא דאמ' רבנן דאסור לפרוע חובו ה"מ חובו של המודר, אבל הכא אין זה חוב של האשה שהיא מודרת, שאין מוטל עליה לפרוע חוב זה כי אם לבעלה. ועיין כל זה ברי' חולין [ד' ע"ב] גבי חמץ של עוברי עבירה.
ומותרים בדבר של עולי רגלים. פי' שעשאוהו בני הגולה והפקירום לכל ישראל' ולא נתנו רשות לאסור זה על זה כמו שותפין בדברי [אותה] העיר.
<h2>דף מח.</h2>
מרחץ ובית הכנסת. ואתי כרבנן דאמ' בביצה [ל"ח ע"א] אין ברירה, דאי יש ברירה נימ' האי בדידיה מהלך, כדאמ' הת' בבור בר"ה. ומי' נר' דלא דמי, דהתם כשנוטל מים אילו לא יחזרו לעולם, ושיי' שפיר ברירה, אבל בכל אלה אין שיי' ברירה דאין מתחסרין כלל בהנאתו של זה, הילכך אסירי לכ"ע עכ"ל שיט' מהר"ף. ולש"ק [ולשי' קשה] מ"ש ממתניתי' דשותפין דקאמ' ר' אב"י זה נכנס לתוך שלו. ועוד נימ' בשל עולם הן נכנסין לר' אב"י, ומי' לעי' ברי' פירקין משמע דבית הכנסת דהכא לא אתו כר' אב"י.
כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת, בירושלמי [פ"ז ה"ז] בעי מהו שיתן אדם מתנה לחבירו ע"מ שלא יקדישנה לשמים, וביאור בעיא ופשיטות' כתבתי פרק יש נוחלין [סי' ל"ח] אשירי.
<h2>דף מח:</h2>
ורב נחמן אמ' קני ע"מ להקנו' קני דהא סודרא כו', כתב הר"ר משה ב"נ דהלכה כרב נחמן. סודר הדרא והוי כמו מתנה ע"מ להחזיר, ואע"ג דלכאורה רב אשי פליג דקאמר מאן לימ' לן כו', ודאי לא פליג ולא (ב"א) [בא] כ"א [כי אם] לשנויי דלא תיקשי מסודרא לפומבדיתאי, ואיהו נמי לא קאמ' אלא בלשון מאן לימא לן וכו', ותדע שכן הוא דהא רב אשי גופיה קאמ' בפ"ק דקידושין [ו' ע"ב] גבי הולך מנה לפל' ע"מ שתחזירהו לי אמ' רב אשי בכולהו קני לבר מחליפין גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין. וכל חליפין קני ע"מ להקנות הוא, ואי תפיס לא מיתפיס. וכן פס' הגאון דקני ע"מ להקנות קני, ומי' בהאי עובדא דכיפי נר' דלא קני, כדמהדר רב אשי אימת קני לכי הוי צורבא מרבנן ואז הדרא סודרא למריה, דמילתא דפשיטא המקנה לחבירו לאחר ל' יום צריך שיאמ' מעכשו ולאחר ל' יום, אבל אם אמ' לאחר [ל' יום] ולא אמ' מעכשיו לא קני דלאחר ל' יום הדרא סודרא למריה, ע"כ אשירי.
<h2>דף מט.</h2>
הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק, בירושלמי [ה"א] קורא שלוק, אינו מבושל כל צורכו, ובפר' כל הבשר [חולין ק"י ע"ב] משמע גבי כבד דשלוק הוי יותר מסתם בישול מהר"ף.
ירושלמי [ה"א] הנודר מן המבושל מהו במעושן, פי' מכובש בעשן ונאכל בלא בישול מחמת עישונו, מהו שיהא מותר אם נתבשל בחמי טבריה. הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל ע"כ.
אסמכת' בעלמא, פי' דבנדרי' אזלינ' בתר לשון העולם, וה"ה בכל מקומו' הולכין אחר לשון אנשי המקום.
שהחולין אוכלין בהם פיתן, ירושלמי אמ' רב חסדא אסור בביצה מגולגלת, שכן חולין אוכלין בהם פיתן.
<h2>דף נא:</h2>
אסור בכל המלוחין. ירושלמי בעי למימר מלוח לעולם או לשעה, אמ' ר' יודן מלוח לשעה מלוח הוא. בירושלמי מפר' מהו דג גדול ומהו קטן. ומיסתבר לפי [מה] שרגילין העולם לקרות גדול או קטן, אשירי.
הנודר מן החלב מותר בקום ור' יוסי אוסר. וטעמ' דר' יוסי דקורין לקום חלב. ירושלמי, על דעתיה דר' יוסי הנודר מן היין אסור ביין המבושל, חמרא מבשל קרו ליה, ובגמר' [נ"ב ע"א] איתמר דר' יוסי ורבנן, מר כי אתריה, ומר כי אתריה, באתריה דרבנן קרו לחלבא חלבא, ולקומא קומא, ובאתרי דר' יוסי כו'. ושמעינ' דאפי' לרבנן הנודר מן היין, אסור ביין מבושל, (מ)חמרא מבשלא קרו ליה, אע"ג דתנן [נ"ג ע"ב] רבי יהודה בן בתירה אומר כל ששם תולדתו קרוייה עליו, אסור אף ביוצא ממנו ופליגי רבנן, הת' שם בנו הכא שם אביו, הכי מפר' בירושלמי [הי"ב].
<h2>דף נב.</h2>
אם יש בו בנ"ט אסור, וא"ת ואפי' אין בו נ"ט אסור, דקונמות הוי דבר שיש לו מתירין, בשילהי פירקי לקמ' [נ"ט ע"א]. וי"ל דהא דדבר [שיש לו] (ד)מתירין לא בטיל (ה"נ) [הנ"מ] במין במינו, אבל בשאינו מינו הוי בנ"ט כשאר איסורין, והכי אית' בירושלמי [כאן ה"ד] אמ' ר' שמעון משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שיני הקדש (וחמץ) [וחדש] לא נתנו בו חכמים שיעור אלא מין במינו כל שהו שלא במינו בנ"ט, ואילין נדרים (מתעבידן) [מה את עביד להון] כיש לו מתירין או כאין לו מתירין, מיסתבר' דהוו כדבר שיש לו מתירין, דהא תנן שהחכם עוקר הנדר מעיקרו, ולא נאסר מעולם ולא הוי דבר שיש לו מתירין, אמרי כיון דעד השתא הוה אסיר חשיב יש לו מתירין, והא תמן תנן אם בנ"ט דווק', תיפתר מתני' במין שאינו במינו, ובהכי בנ"ט וביש לו מתירין, וכן כתב המיימוני פ"ה דהילכות נדרים [הי"ב] וע"ש.
<h2>דף נב:</h2>
טרית טרופה. דג גדול שחותכין אותו למולחו ויש לו שם בפני עצמו, ואין קרוי לא דג ולא דגים. וטרית הוא טונינ"א בלע', ומותר בטרית לפי שלא כיון לאסור רק בדגים שלמים, עכ"ל רבי' פרץ ע"ה.
אמ' רבא וכבר יצא מהן. והילכך כיון דבעיין לא איפשיטא אזלינ' לחומרא. ואם אמ' שאני אוכל או שאני טועם, ולא אמ' אילו, אסור ביוצא מהן. וכן נמי בנתינ' טעמו, דהא מייתי ראייה מנתינת טעמו ליוצא מהם. והא דאמ' במתני' הנודר מן הבשר מותר ברוטב, היינו בקונם בשר עלי, שלא כיון אלא במה שנקרא בשר, אשירי. קם מייגא, בלע"ז קיפד, בשר נקפי' בשולי קדירה, דלא קרו אנשי בישרא כי אם חתיכות בעין, הר"ף.
<h2>דף נד:</h2>
קרביים לאו בשר, מכאן דיקדק בשיט' מהר"ף (דבדם) [דכבד] לא הוי עשוי להתכבד ובטל חד בתרי. ומי' מצאתי בפרישה אחרת וז"ל. רשב"ג פליג עליה דר' עקיבא, דקאמ' רשב"ג כבד ובשר תרי מיני, והנודר מן הבשר מותר בכבד ואסור בכל מיני בשר בין בבהמה בין בחייה, ור' עקיבא אוסר בכבד כמו בבשר. וקריבים שלהן הוי מין בשר לדברי הכל דאית בהו שומן טפי מבראש ורגלים או כבד או לב, וכן היה רשב"ג אומ' בשמעת' אחריתי, קריבים לאו בשר ואוכלן לאו בר אנש, כלומ' מאן דשביק בשר וזבין קריבים, והיינו דקאמ' לאו בשר דאינן יפין לאכול כבשר. ומי' לעניין נדרים הוי כבשר לדברי הכל עכ"ל.
וכת' רב אלפס בריש כל הבשר וז"ל. ומדסתם לן תנא כר' עקיבא שמעינ' דהלכה כותיה, ואע"ג דבתרי מסכתיה אין סדר, ואיכ' למימר דילמא סתם ואחר כך מחלוקת, ואין הלכה כסתם, א"ה הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא, הילכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר, ואינו מותר אלא בבשר חגבים בלבד, אבל בבשר (ו)[ד]גים אסור דמימליך עליה שליחא, והא קתני הכא ומותר בבשר דגים, אוקימנא בפ' הנודר מן הירק כשהקיז דם, וכייבין ליה עיניה בתחילת אוכלא, כלומר בתחילת החולי, דאז דגים קשים לו לאכול, הא לאו הכי אסור אפי' בבשר דגים, משום דמימליך עליה שליחא עכ"ל. והמיימוני כת' פ"ט דהילכו' נדרים [ה"ו] דמותר בבשר דגים אפי' במקום שהשליח נמלך עליהם.
<h2>דף נה.</h2>
אסור בפול המצרי יבש. דכל מידי דמדגן ומעמידין ממנו כרי אסור [דדגן מיקרי] (דגדוי) דקרו דגן. [וחכ"א אינו אסור] אלא בה' מינין. דכתי' ראשית דגנך. (שמע רב יוסף) איקפד [רב יוסף]. כת' האשירי ז"ל מיסתבר טעמי' דרב יוסף כיון דמתרגמינן תבואה עללתא והוא בלשון תרגום ציוה הוי כאילו הזכיר בלשון עברי [צוה] והזכיר תבואה, דלמה לנו לשנות הלשון ולעשות משם העצם פעולה, כדי להוציא ממון עכ"ל.
<h2>דף נה:</h2>
גידולי קרקע עלי אסור בכולן. תוספת' [פ"ד ה"ג] הנודר מתירוש הארץ אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין. הנודר מן התבלין אסור בחיין ומותר במבושלין, ואם אמ' הרי הם על פי הרי הן עלי, אסור בהן בין חיין בין מבושלין. הנודר מפת אינו אסור אלא מפת הבא מה' מינין בלבד, ותני נמי, הנודר מן הפת מן התבואה, אסור בהן דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא (מהן) [מה' מינים], ע"כ לא פליגי אלא בנודר מן הדגן, אבל מן הפת ומן התבואה, דברי הכל אינו אסור אלא בה' מינין, ואיתא עלה בירושלמי [כאן ה"ב] באין קיימין, אי באומ' פת סתם, אינו קרוי פת סתם, אלא חיטין ושעורין בלבד קאמ', אמ' ר' יוסי קיימתין במקום שאוכלים פת, כל דבר אין לך קרוי פת סתם, אלא מה' מינין בלבד.
היה לבוש צמר ומצר בו, כת' האשירי לאו דווק', ה"ה בנודר סתם שאין במשמעות אלא ללבוש, ומתני' נמי דייק' דלא פליג ר' יהודה אלא ארישא. והר"ר משה ב"נ כת' פסקו רבות' כר' יהודה וכן מיסתבר, ואע"ג דתני ליה ביחידאה לית לן ראייה דפליגי רבנן עליה, ותנן נמי כה"ג בפירקין שלא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים, ותנן נמי [לעיל נ"ג ע"ב] אבא שאול אומ' הנודר מן הגבינה אסור בה בין מלוחה בין טפילה, ולאו פלוגת' היא, ועוד הא סתם לן תנא הכל לפי הנודר, דתנן באידך פירקין [ס"ג ע"ב] שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתייה, והא ודאי בדר' יהודה שייכא, והכי נמי אשכחנא דאיתמ' עליה בירושלמי [פ"ח הי"ב] אמ' ריב"א דר' יהודה היא דאמ' הכל לפי הנודר עכ"ל. ומשיטת מהר"ף נמי משמ' כדברי הרב דלא פליג ר' יהודה את"ק דפי', וז"ל ר' יהודה אומ' הכל לפי הנודר, לפי [מה] שהיה מצטער בשעה שנדר עכ"ל.
<h2>דף נו.</h2>
[לשון הרמב"ן], אפי' תימ' רבנן וטעמ' משום דיד בעל השטר על צד התחתונה וכן מוכח, ומסיק בשילהי מנחות [ק"ח ע"ב] דיד בעל השטר על התחתונה ולהכי יכול ליתן לו בית הגרוע שיש לו.
<h2>דף נו:</h2>
הנודר מן העיר כו' ירושלמי [פ"ה ה"ד] הנודר מן בני העיר ובא אחד וישב שם, עד ל' יום מותר, קונם הנאתי מן בני העיר אין נשאל לחכם [שבה], הנאתי על בני העיר נשאל לחכם שבה. הנודר הנאה מחבירו בפניו לא ישאל לו אלא בפניו, שלא בפניו נשאל לו בין בפניו בין שלא בפניו.
<h2>דף נז.</h2>
ה"ג בשיטת מהר"ף קונם פירות האילן עלי אסור בחילופין ובגידולין, דכיון שאמ' קונם סתמ' ולא הזכיר אכילה, אסר עצמו בין בחילופין בין בגידולין, אבל שאני טועם לא אסר עצמו אלא מפירות אילו, הילכך [אם] זרע גידולין שזרעם כלה הוה להו פירות אחרות, אבל בשאין זרעם כלה אפי' גידול' [גידולים] אסורין, כגון בצלים שנוטע' בצלים ואינו כלה ומוסיף עוד אחרים בקרקע, הילכך גידוליהן הוו כגופן של אותו שנטע ואסור.
קונם מעשה ידייך, מיירי נמי לאכילה, ובאומ' יקדשו ידייך לעושיהם, דבע"א הוי דבר שלא בא לעולם. אסור בחילופיהן, כגון אם הכינה לו מאכל והחליף אותו מאכל במאכל אחר, ובגידולין מן הפירות שלקח מן החליפין.
שאני אוכל ושאני טועם, מותר בחליפין, ולא אסר אלא לאכול מהם עצמם, הילכך בשמכרן או גידולן מותר, אבל דבר שאין זרעו כלה אסור אפי' בגידולי גידולין, ומשכח' לה כגון שנטע או זרע דבר [שאין זרעו כלה] שגידולי גידולין אסורין, שהרי הגידולין אסורין עליו, דהיינו כמו מעשה ידיה עצמן הואיל וזרעם, הילכך גידולי גידולין אסורין, כיון דהוי דבר שאין זרעם כלה, אבל כאן דבר שזרעם כלה גידולין אסורין, וגידולי גידולין (אסורין) מותרין עכ"ל שיט' מהר"ף.
<h2>דף נז:</h2>
שעקרו בשביעית, ויש לו דין שביעית לביעור ולכל דבר, שנטעו בשמינית, ודרך בצלים שנוטעין אחד וגדלין הרבה והוא עצמו אינו כלה ומיבעי' ליה אי גידולי ההתר מבטלין האיסור, ולא גזרו על גידולי שביעית דליהוי שביעית, כמו שגזרו על גידולי תרומה דליהוי תרומה, ומן התורה ודאי בטלי אבל בעי מדרבנן מי החמירו הואיל והעיקר חשוב. והק' הר"ר אליעזר ממי"ץ דהא ה"ל זה וזה גורם, דגם העיקר שהוא איסור גורם לגידולין שיגדלו, וא"כ אין כאן גידול היתר לבטל למ"ד זה וזה גורם אסור, ותני' נמי כה"ג שילהי כל הצלמים [ע"ז מ"ח ע"ב], אין נוטעין הבצלים ר' יוסי אומ' אגוז של ערלה אם נטע זה להרכיב והבריך מותר, קסבר ר' יוסי זה וזה גורם מותר ורבנן אוסרין, ומיסתבר דגורם דבצל שאינו כלה חמיר טפי ליאסר מגורם האגוז. ותיר' דבעי הכ' למ"ד זה וזה גורם מותר, ובעי אם יש להחמיר יותר לפי שאין העיקר כלה. וי"ל דלשם מיירי שנטל היחור שגדל מן האגוז ואחרי כן הרכיבה או הבריכה, וכן פי' בע"ז ללשון אחר, ולכך חשיב זה וזה גורם היחור של איסור והאילן הזקן ההיתר, והוו להו זה וזה גורם דדמו להדדי, אבל קרקע ואגוז לא מיקרי זה וזה גורם דלא דומיא הדדי. והר"מ הביא ראייה לזאת דאמ' באילו טריפות [חולין נ"ח ע"א] ושוין בביצת טריפה שאסורה בדספנ' מארעא דחד גורם הוא, אלמ' לא חשיב הקרקע שמתחממת ממנו גורם, דדוק' בנתעברה מתרנגול, וכן [פסחים כ"ז ע"א] שאור של חולין ושל תרומה חשיב להו זה וזה גורם. וא"ת א"כ ה"נ בהדי האי בצל לא ליחשוב [הקרקע] גורם, ואין כאן גורם אלא הבצל, והוי כמו ביצה טריפה דספנה דארעא, ותי' הר"מ דלא שיי' זה וזה גורם, אלא היכא שגורם בעיניה כגון ביצת תרנגולת, אבל בצל שהעיקר מתבטל בגידולי ואין העיקר ניכר בעין, לא שייך זה וזה גורם, והך דשאור מיירי שהשאור בעין, משיט' מהר"ף.
בצל של תרומה, בשילהי פירקין [ס' ע"א] מוקי לה בגידולי גידולין, דגידולי גזרו עליהם דליהוי תרומה. אע"פ שהוסיפה מאתים אסור, אלמ' גידולי היתר אין מ(ת)בטלים לעיקר של איסור, ואין לומ' דטעמ' משום דמין במינו לא בטיל, דהא ר' יוחנ' אית ליה במסכ' ע"ז [ע"ג ע"ב] דמין במינו בטל.
<h2>דף נח.</h2>
דתניא ר' שמעון אומ' כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל וכו' שאל רבי' משולם את ר"ת, היכי דמי, אי נתערב בחולין היכי יש לו מתירין, אם יעשר עליו ממקום אחר, מעשרותיו מקולקלים, כי שמא ירבה לעשר, ואם ימעט הרי פירותיו אינם מתוקנין, ואי איפשר לתקן לצמצם. ותיר' ליה, דעביד ליה כדאית' בהאיש מקדש [נ"א ע"א] בשמעתת' דמרבה מעשרותיו, מספר הישר [סי' תע"א]. ובהקומץ רבה [מנחות נ"ד ע"ב] תיר' משיט' רבי' שמשון משנ"ץ כיון דמדאוריית' בטל, דהא יש לו מתירין דאינו בטל, היינו חומרא דרבנן, הילכך מדאוריית' פטור, [ו]הילכך יעשר עליו מדמאי.
לא נתנו חכמים בהם שיעור, פי' והוי במשהו, והיינו דווק' במינו. וא"ת והיכי משכח' טבל במינו, דאי נתערב בחולין מעושרין אין זה מינו, כיון דהאי טבל והאי מעושר, וי"ל [ד]איירי שנפל בחולין מתוקנין, ותרומה ביד בעלים, דאיפשר לאיתשולי על התרומה והדרא לטיבלא, וה"ל מינו. א"נ איירי [ב]טבל שטבול לתרומה גדולה או למעשר, שנפל לטבל טבול לכל, ולא [ראה] פני הבית, דאיפשר להיות טבל כשיראה פני הבית. א"נ טבל שראה פני הבית נפל בטבל שלא ראה פני הבית. וא"ת דהכא אמרינ' דיש לו מתירין דאינו בטל היינו דווק' במינן, וק' דשילהי משילין [ביצה ל"ט ע"א] מוקי דמים ומלח לעיסה, ותבלין לקדירה, באיסורין תחומין, טעמ' משום דהוי דבר שיש לו מתירין. ובתוס' שאנ"ץ פר' הקומץ רבה [מנחות נ"ד ע"ב] תיר' קושי' זו (בת) בדוחק, וגם פי' דנוכל לומר אי לאו הירושלמי, ודבר שיש לו מתירין אפי' שלא במינן לא בטל, והא דבעינ' לעי' שילהי הנודר מן המבושל [נ"ג ע"א] גבי קונם טעם יין, הוי משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ועיי' בהקומץ רבה בשאנ"ץ כי שם האריך קרוב לג' דפין, ולש"ק [ולשיטתו ק'] דפר' כל הבשר גבי פת שאפאה (א.. שצלי) [עם הצלי בתנור] אסור לאוכלה בכותח [פסחים ע"ה ע"ב], שם פי' רב אלפס [חולין עמ' ל"ב] דאיסור' הוי משום דבר שיש לו מתירין, אלמ' דאפי' שלא במינן בעי למימ' דלא בטל, ועיין ברב אלפס.
אמ' להם אין שביעית אוסרת אלא לביעור, פי' הרב ר' אליעזר ממיץ כגון פירות שישית שנכנסו בשביעית וגדלו משהו, וצריכים ביעור כדין פירות שביעית, דגידולין חשיבין ומבטלין ואוסרין לעיקר ההיתר, אבל לאכילה, כגון פירות שביעית שנתבשלו בפירות היתר, בנ"ט ולא במשהו, הכא נמי אלמ' גידולי שביעית מבטלין עיקר ההיתר, ה"נ בעיין דבצל גידול היתר מבטלין לאיסור. ורבי' שמשון פי' דה"ק לביעור היינו שנתערב בזמן הביעור והואיל וכלה זמן אכילתו הוי בכל שהו, אבל נתערב בעוד זמן (הוי בנ"ט) אכילתו הוי בנ"ט, ובשיטת מהר"ף האריך מאד.
<h2>דף ס.</h2>
שבת זו ועומד באמצע השבת כגון ביום ג' או ביום ד', אסור כל אותה השבוע וגם שבת שעברה, פי' שבת הבאה היא משבוע שעברה לתוך שיהא נימנית מימי השבוע הילכך בכלל איסור. בגמר' [ע"ב] פרי' פשיט'.
חודש זה ועומד באמצע חודש אסור בכל החודש עד סופו, ור"ח כלהבא ומותר בה. ובגמ' פרי' פשיטא שנה זו, ועמד בניסן, ואסור בכל השנה, ור"ה כלעתיד ומותר בו. שבוע, ועמד באמצע השבוע, אסור עד סוף השבוע ושביעית שעברה, כלומ' שנ' השמיטה כמו שנים שעברו ואסור. משיטת מהר"ף.
<h2>דף ס:</h2>
כמאן אזלא הא שמעתת' וכו' עד כאילו הקטיר עליה כת' האשירי וז"ל. לאו מהאי טעמ' לחודיה קאמ' ר' ירמיה, דא"כ בכל הנדרים נמי, לאחר שיקיים ניקנסיה להצריכו שאלה, אלא להוסיף על טעמ' של רב יוסף בא, ולומ' דמשום גזירה לחודה לא הוה אמ' ר' ירמיה דצריך שאלה, אלא משום דאיכ' נמי הא דר' נתן קנסינ' ליה, ונ"מ שאם היה נדר של מצוה כגון ללמוד או מצוה אחרת לא צריך שאלה. וכשיט' זו כתב נמי בשיט' רבי' פרץ ודלא כפי' המפור'.
קמ"ל דהא קרו ליה אנשי רי' ירחא, פי', דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, הילכך בכתובו' ושטרות כותבין ביום ר"ח, כשר"ח ב' ימים, ואין צריך לכתוב יום ל' לחודש שעבר שהוא ר"ח פלו', דכיון דקרו ליה אנשי ריש ירחא, לעניין שטרות נמי אזלינ' בתר לשון בני אדם. וכן משמ' לקמן [ס"ג ע"א] דתנן עד ר"ח אדר הראשון, ומייתי עלה בגמר' בריית' דשטרות, אלמ' דין שטרות כדין נדרים להלך אחר לשון בני אדם. וכן כת' ר"ת בכתובות בתו. [בתו' לפנינו]. ויש מחמירין לכתוב בגיטין שלשים יום לירח פלו' שהוא ר"ח פלו', ומהר"מ [שו"ת מהר"מ קרימונא קס"ג], כת' שטוב למנוע מלכתוב בגט ביום ראשון של ר"ח כשב' ימים ר"ח, אבל בכתובות ושטרות דין כר"ח לבד. משיט' מהר"ף ומאשירי.
גר' שילהי מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב] הנהו שתי שטרות דאתו לקמיה דרב יוסף חד הוה כתוב בה' בניסן וחד הוה כתוב בניסן סתמ', אוקמי' רב יוסף לההוא דחמשה בניסן בניכסיה, א"ל אידך ואנא מפסיד, א"ל ידך על התחתונה, אימר בר כ"ט בניסן את, א"ל וניכתוב מר טירפא מאייר, פי' תיכתוב לי שטר שאוכל לגבות מאייר ואילך מלקוחות, א"ל יכילי למימר לך בדחד בניסן את, פי' ושלא כדין ניתנו הנכסים לבר ה' בניסן. ומאי תקנתיה יכתבו הרשאה זה לזה, וכת' הר"ר אליעזר ממיץ וז"ל כשבאין כשב' ימים ר"ח מונין מיום ראשון לשטרות כגון אם ר"ח אייר יום א' ויום ב' ויש לנו לכתוב שטר ביום ג' יש לכתוב בשלשה לחודש אייר, [ב]של שטרות הלך אחר לשון בני אדם. ואע"ג [ב]של חודשים, ל' שהוא יום ראשון של ר"ח אייר, שייך בתר ניסן, וראייה מפר' מי שהיה נשוי [שם] מהנהו ב' שטרות דאתו לקמיה דרב יוסף, דלעולם שוינ' ליה בתר יום המרוחק או המקורב, ולהכי קאמ' אימר בדחד בניסן [את], דהיינו יום המקורב, וא"כ אמאי לא קאמ' נמי אימר בל' בניסן, דניסן לעולם מלא משלשי' יום, ומדלא קאמ' הכי ש"מ דלא מוקמינ' יום ראשון אלא בתר ימי החודש הנכנסין עכ"ל. והמרדכי כת' [כתובות רמ"ה] וז"ל דיקדק הר"מ מדקאמ' הכא ליכתוב טירפא מאייר ואילך, משמ' מכי שלים כ"ט בניסן, דלאלתר הוי נמנה לאייר, ולמועדי' דוק' מנינן מיום שיני. אבל ראבי"ה [ח"ד סי' תתקי"ט] כת' וז"ל אם ב' ימים ר"ח יום שישי ושבת וכנסה ביום ו', י"מ שיש לכתוב ביום ו' בל' יום לחודש שעבר, וי"א לחודש עיבור כיום פלו' שעבר. ואיכ' דכתבי ר"ח סתם. והורגלו למנות לשטרות מיום ב', וכן מוכח פר' היו בודקין [סנהדרין מ' ע"א] זה אומ' בג' בחודש וזה אומר אומ' ב', עדותן קיימת שזה ידע בעיבורו של חודש, ופ"ה [רש"י שם ד"ה זה] שאותו שמנה שלשה לא ידע והיה מונה מיום ראשון, וכשר הדבר שלא לשנות המנהג מיום ב', כי יש להסב הראיות לכאן ולכאן. והר"י מוינא השיב לרבי' דוד שהשטר פסול, שהיה כתוב באחד במר חשון ביום ו', ור"ח היה יום ו', והאריך בראיותיו עכ"ל מרדכי.
<h2>דף סא:</h2>
מוחלפת השיטה והתניא, בניחות' כו', אע"ג דמסקינ' הכא איפוך ובריית' סייעת' דנימא איפוך, א"ה לא קיימ' לן הכי, דאביי מפר' בפר' האומ' בקידושין [ס"ד ע"ב] כלישנ' קמא והלכה כר' יוסי, אשירי.
וכל שאין זמנו קבוע וכו' ירושלמי [הלכה ג'] אמ' איני טועם עד שיהא משתה בנו, הואיל ויכול לדחותו ולעשותו לאחר זמן כמי שאין זמן קבוע, ולא אזלינ' ביה לחומרא.
<h2>דף סב:</h2>
עבדא דנורא, משועבד לעבודת כומרים שעובדין לע"ז, ששמשיהן פטורין מן המס, ואין נר' כמודה לע"ז או למעשיהם, שהדבר ידוע שאומ' כן להיפטר מן המס. שיט' מהר"ף.
עצים להסקה ניתנו, וכל היכ' דאיכ' למיתלי תלינ'. ומכאן יש ללמוד שאין להלוות לגוים לצורך בניין ע"ז או תכשיטיה או משמשיה, וכ"ש למכור להם דבר תיפלות, כגון גביעים ומחתות וספרים פסולים, והמונע יראה בישע אלקים עכ"ל מהר"ף.
עד שיגיע הקציר בגליל, דבתר מקום גליל אזלינ', שהוא מקום הנדר, ומיסתבר' דה"ה לקולא, אם נדר בעמקים אשירי.
עד זמן גשמים קאמ', והיינו עד שיגיע זמנה של רביעה ראשונה בארץ ישראל, דהיינו עד ו' במרחשון, ובגולה ששים בתקופ', ושנייה בארץ ישראל עד שבע עשרה, ובגולה עד ע' בתקופה, והכל לפי מקום נידרו.
<h2>דף סג.</h2>
נדר כו'. עד סוף האדר ראשון קאמ', ויש ספרי' שגורסי' עד סוף אדר עד סוף אדר השיני, וכן נר' עיקר, דאי אדר הראשון, למה לו להזכיר ראשו וסופו, אלא ודאי גירס' זו עיקר, דלשני אדרין חשיב כחדא אשירי.
גר' בפ"ק דר"ה [י"ב ע"ב] תנא באחד בתשרי ר"ה לירקות ולמעשרות ולנדרים, לנדרים, למאי הילכת' לכדתניא המודר הנאה מחבירו שנה, מונה י"ב חודש מיום ליום, ואם אמ' שנה זו, אפי' עומד בכ"ט באלול עלתה לו שנה, ואפי' למ"ד יום אחד בשנה אין חשוב שנה, הכא לצעורי מכוין והא ציער ליה, ואימא בניסן, בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, והא דתנן הכא אסור בה ובעיבורה, לשון בני אדם נמי הכי הוא, דבין פשוטה ובין מעוברת (ובין פשוטה ובין) קרו ליה שנה, ובירושלמי (ה"ו) אמרינן תשרי ר"ה לנדרים, (ת) שלא תאמר יעלה לו ר"ח אדר תחת אלול, ויהיה מותר באלול לפיכך שנינו אסור בה ובעיבורה.
<h2>דף סג:</h2>
ר' יהודה אומ' קונם יין וכו', כת' האשירי וז"ל. הר"ר משה ב"נ פס' דאין הלכה כר' יוסי (הגהה יהודה) ובנו, וחילק בין לא נתכוון דהכא, ובין לא נתכוון זה אלא לאכילה ושתייה, דסוף פירקין, ובין לא נתכוון דלעי' [נ"ה ע"ב] דטען והזיע. ובעיני נר' דאין לחלק, דגבי סיפא קונם ביתך שאני נכנס וטיפת צונן כו', אנו סותרין דבריו היוצאין מפיו מפני כוונתו, ובטל הנדר לגמרי, כ"ש שנלך אחר כוונתו לקיים נידרו, ונאמר לא נתכוון זה לבטל המצות, להיות נמנע מיין בלילי פסח, שהוא חובה או שום בליל שבת שהוא מתקנת עזרה.
יכול להתיר נידרו שלא על פי חכם, ואע"ג דדברים שבלב לא הוו דברים, היכ' דמוכח' מילת' הויא דברים, שיט' מהר"ף.
כלום נדרת אלא משום כבודי זוהי כבודי, לעי' בפ"ד דנדרים [כ"ד ע"א] דייק טעמ' דאמ' הכי, הא לא אמ' הכי, נדר הוי ולא זירוזין, מ"ט לאו דא"ל לאו כלבא אנא דמתהנינ' מינך ואת לא מיתהני מינאי, ובסיפ' דאי אתה נהנה לי, משום דא"ל לא מלכא אנא, דמהנינא לך ואת לא מהנית לי. ירושלמי (הי"א) במה אנו קיימין, אם זה אומ' מפני כבודי וזה אומ' מפני כבודך, ד"ה דשרי, אלא כי אמ' תנא סתם.
ר' מאיר אומ' עד שיתן, וברישא מודה ר' מאיר, משום דרגילות לומר כן משום כבודו, והתירא מעלייא הוי, אבל הכא אין רגילות לומ' התקבלתי, אחרי שמדירו לתת לבנו.
שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתייה, וגם באכילה ושתייה הוא מותר, שלא הוציא מפיו, ולא דמי לרישא, דאישות בכלל הנאה הוי אשירי.
<h2>דף סד.</h2>
יפתחו בכבוד המקום, כמו אם יקראוך רע לשמים, וא"ת והא לעי' פתח ר"ג לההוא סבא יש בוטה במדקרות חרב פר' ד' נדרים [כ"ב ע"א], וכן דר' נתן הנודר כאילו בונה במה. וי"ל דאין איסור אלא בלשון זה, שמראה כאילו רע בעיני המקום, אבל לישנ' דלעי' אין חששא, מהר"ף. ירושלמי [ה"א] הכל מודין שאין פותחין בכבוד רבו, דתנן מורא רבך כמורא שמים.
[עי' גיטין ל"ה ע"ב] דילמ' אמילת' דאיסור' וכו' ירושלמי [פ"ה ה"ד] חד בר אנש אתא לקמיה דר' יודן בר שילה, א"ל מאי אישתבעת א"ל דלא מרווחנא, א"ל וכי בר אנש עבד הכי, א"ל דלא משחקינ' בקוביאות קאמינ', אמ' ברוך שבחר בדברים שאמרו, צריך לפרוט הנדר, פי' ולא רצה להתיר לו.
וחכמים אוסרין, מסתמ' קאי נמי על הריש', דקונם שאני נהנה לאיש פלוני, ונעשה סופר פי' ת"ח, וק' דהא ר' עקיבא [לעיל נ' ע"א] התיר לכלבא שבוע(ת) נידרו, משום דר' עקיבא נעשה ת"ח, ומי נימ' דסבר כר' אליעזר, ולא כחכמים. וי"ל דהתם מיירי שנדר הנאה מאותו שנעשה סופר, אבל כלבא שבוע לא נדר הנאה מר' עקיבא, אלא מבתו שהשיאה עצמה לר' עקיבא, וכי נעשה ת"ח אישתכח דשפי' עבדא, מצאתי. אבל בסמ"ג [לאוין רמ"ב] כת' וז"ל אע"ג דאין פותחין בנולד, ואפי' אמ' אחרי שפתחו לו אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר, א"ה אין מתירין לו, מ"מ אם ניחם הוא בעצמו מפני הנולד, מתירין לו וכן כל כיוצא בזה. ודווק' בנולד שאינו מצוי ותדיר, אבל בתדיר ומצוי פותחין, וכן פס' רבי' משה, והר"א ממיץ פס' דהא דאין פותחין בנולד זוהי כשאינו מתחרט אלא מנולד ואילך, אבל אם מתחרט מעיקרו, אפילו בנולד דלא מסיק אדעתיה יבטל הנדר, וראייה מכדו תהיית שלא חקר אם מתחרט מחמ' נולד. גר' בנזיר [ל"ב ע"ב] אמ' רבא אע"ג דאין פותחין בנולד פותחין בתנאי נולד, ומפר' כגון נזירין שנזרו, קודם שחרב הבית ואומרי' להם, אילו היה אדם בא אליכם בשעת הנדר, והיה משקר ואומ' שמאותה שעה חרב, כלום הייתם נודרין, וכן כל כיוצא בזה, זוהי תנאי נולד, ונולד עצמו כגון אילו הייתם יודעים, שיחרב מי היית' נודרין, עכ"ל סמ"ג.
<h2>דף סד:</h2>
וחכמים אוסרין, דסביר' להן דהנדר אינו נעשה נדר בטעות, בשביל נולד, דכל חרטה הוי משום נדר בטעות, דמתחרט ונעשה נדר בטעות, עכ"ל שיט' מהר"ף.
<h2>דף סה.</h2>
המודר הנאה מחבירו וכו' אין מתירין, כת' בשיט' מהר"ף דאיירי שנדר בפניו, ולהכי אין מתירין אלא בפניו, והכי אית' בירושלמי (ה"ד) המודר הנאה מחבירו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו, מפני הבושה ומפני החשד, ולפי זה אם התירו בדיעבד שלא בפניו, מהני. שיט' מהר"ף. והר"א ממיץ מפר' דהכא מיירי שנדר לדעת חבירו, הילכ' אין מתירין לו נמי אלא מדעתו, ומי' אם התירו לו שלא בפניו שרי, כדאשכחנ' גבי צדקיהו, דצדיק גמור היה והתירו לו שלא בפני נבוכדנצר, ומי' לכתחילה אסור לחכם להתירו שלא בפניו, וגבי צדקייהו הוצרכו להתיר מפני אימת מלכות. וכן משמ' פר' השולח [ל"ה ע"ב] גבי נמנעו מלהשביעה, והתקינו שתהא נודרת ליתומים, ופרי' דילמ' אזלא לגבי' [חכם] ויתיר, אלמ' דשרי, ואע"ג דלכתחילה אסור, לדבר מצוה שרי אפי' לכתחילה שלא בפניו. ור"ת אומר דאין צריך בפניו אלא היכ' שנדר בשביל טובה שנעשית לו על כבר, דומי' דיתרו שנתן למשה את בתו, וכן צדקיהו, שבשביל שנשבע לו שלא יגלה הסוד מארנבת לא הרגו, אבל היכ' שנודר מדעתו בלא טובה, אין צריך בפניו. וכן משמ' פר' אילו נאמרי' [סוטה ל"ו ע"ב] דאמ' יוסף לפרעה, אבי השביעני א"ל זיל אתשיל אשבועתיך, אלמ' יכול להתיר שלא בפניו, ואע"ג דפרעה הוא דא"ל הכי, מ"מ אי לאו הילכת', לא הוה קבעי ליה תלמוד' בגמ'. וכת' המיימוני פ"ו דהילכו' שבועות (ה"ז), ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן, או קיבל השבועה, וניחם שמעון על שבועתו, ונשאל עליה אין מתירין לו אלא בפני ראובן שהשביעו, וכן אם הדיר חבירו, ואפי' אם היה קטן או גוי, אין מתירין לו אלא בפניו, כדי שידע הנידר שהתיר זה נידרו. עכ"ל, ועיי' לעי' בפ"ק (ז' ע"ב) גבי נידהו בפניו.
בתולה נידרו בדבר, והוי דמי כאילו אמ' כל זמן שהוא רע. ירושלמי (ה"ג) נעשה כאומ' קונם שאני נהנה לפלו' כל זמן שהוא לבוש שחורים, לבש לבנים מותר, ר' זירא בש' ר' יוחנן אמ' אף הוא אינו צריך היתר חכם. ור' יוחנן אמ' כבר מת וכבר עשה תשובה. פי' ואינו צריך היתר חכם, ורבנן שאין מודין לו, דגזרי אטו לא מת בשעת הנדר, וכן לא בתשובה, אטו לא עשה תשובה. וכת' הר"ר משה ב"נ דהלכה כר' מאיר (ולש"נ) דהכי מוכחא סוגי'.
<h2>דף סה:</h2>
כל דמעני לאו עלי נפל, פי' ומה פתח היא, דודאי לא יתחרט, כיון שאינו מוטל עליו לזונו.
ש"מ מטלטלי משעבדי לכתובה, ובפר' האשה שנפלו (כתובות פ"א ע"ב) פליגי בה ר' מאיר ורבנן, דרבנן סברי דכתובה גרועה משאר ב"ח [ומטלטלי] לא משעבדי.
ש"מ אין מסדרין, ופלוגת' היא בפרק המקבל (ב"מ קי"ד ע"א) דאיכ' למ"ד מסדרין, וכ"ש שיניח לו שטרו, ומשני רב נחמן בר יצחק לעניין דאין מקרעין, ולעולם מסדרין. והאשירי כת' ז"ל, מדפרי' הכא סתמ' דתלמוד', ש"מ אין מסדרין, ומשני רב נחמן בר יצחק שהוא בתראה, לעולם אימ' לך דמסדרין, משמ' דהכי הילכת' דמסדרין, ולא כמו שפס' ר"ת פר' המקבל דאין מסדרין. כת' המרדכי ז"ל פר' המקבל במס' ב"מ (סי' ת"ג) פס' המיימוני דמסדרין, וכן רב האי גאון והאלפיסי, וכן רבי' ברוך בשם רבותיו, וכן דן מהר"מ שם, שמסדרין, והטעם כיון שנחלקו בדבר רש"י ז"ל ור"ת, אנן דמספק' לן הילכת', מספיק' לא מפקינ' ממונא, ואם רגיל לשכוב על ב' מצעות, לא יתנו לו כ"א אחת, ומזונות של ל' יום, ואם היה עשיר ורגיל בהוצאת עשירים, כמו שהיה עני רגיל, וכן לעני, וכן לבינוני, אבל עני שהיה רגיל בהוצאת עשיר, לא יתנו לו אלא הרגיל לעניים, עכ"ל המרדכי, והאריך בראיות', וע"ש ובתו' פר' המקבל [שם].
<h2>דף סו.</h2>
גר' בפ"ק דתענית (י"ב ע"א), יחיד שקיבל עליו תענית כל השנה כולה, ופגעו בהן ימים טובים הכתובים במגילת תענית, אם נידרו קודם לגזירתינו, תידחה גזירתינו מפני נידרו, ואם גזירתינו קודם לנידרו, ידחה נידרו מפני גזירתינו. י"מ דנדרים חלין על דבר מצוה כעל דבר הרשות, וי"ט ושבת נמי צריכין פתח, וא"ה בימים אילו של דבריהם, עשו בהם חיזוק יותר משל תורה. וי"מ ידחה נידרו וילך אצל חכם ופותח לו בכך, כדרך שפותחין לו בשבת ויום טוב, וכת' הר"ר משה ב"נ האי פירושא בתרא מיסתבר, ומי' חזינן למקצ' רבוותא דאמרי, הא ידחה נידרו דקתני לאו ממש הוא, דאפקיה בלשון הרי עלי נדר, אלא קבלת תענית בעלמא, וקבלת תענית לא חמיר כנדרים ממש למיעקר י"ט, ואפי' דמגילת תענית, וכדאמ' הת' [שם] וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלם, ולאידך לישנא דקאמ' לא יהא אלא נדר, מ"מ נדר גמור לא הוי, הילכך תדחה קבלתו מפני גזירתינו.
ירושלמי (פ"ח ה"ב) נדר להתענות ונמצא נדר של מגיל"ת, ר' חזקיה ור' יודן, חד אמ' מתענה ואינו משלים, וחד אמ' לוקה, ואינו צריך התר חכם, פי' לוקה מדרבנן, אשירי. והמיימוני כת' פ"ג דהילכו' נדרים, וז"ל הנודר שיצום יום ראשון ויום שלישי כל ימיו, ופגע בו יום זה והוא יום טוב או ערב הכיפורים, הרי זה חייב לצום, ואין צריך לומ' ר"ח, פגע בו חנוכה ופורים, ידחה נידרו מפני ימים האילו, הואיל ואיסור הצום בימים אילו מדרבנן, צריכין חיזוק וידחה נידרו מפני חכמים עכ"ל. וכת' סמ"ג וז"ל ומהאי טעמ' מחלק בפ"ק דראש השנה (י"ח ע"ב) בין חנוכה ופורים, לשאר ימים טובים, סמ' עכ"ל.
נדר שהותר מקצתו הותר כולו, פי' אם מצאו לו חרטה במקצת, מתירין אף כולו, ואף כי אין בכולו חרטה. הותר אחד מהם, שמצאו לו חרטה, עיי' לעי' פר' ד' נדרים (כ"ו ע"ב).
אמ' ר' שמעון, כת' הר"ר משה ב"נ, אע"ג דקיימ' לן (עירובין מ"ו ע"ב) ר' יהודה ור' שמעון, הלכה כר' שמעון, הכא הא סתם לן תנא כרבי שמעון, הילכך הילכתא כר' שמעון, ואע"ג דאין סדר למשנה ואיכ' למימר סתם ואחריו מחלוקת היא, הא אשכחנ' סתמא אחרינא בקידושין (מ"ו ע"א) התקדשי לי בזו ובזו ואוקימנ' כר' שמעון, והת' אזלא סוגיא כוותיה, והת' שקלי וטרי אמוראי אליביה, וגם סוגיא כוותיה אזלא עכ"ל.
<h2>דף סו:</h2>
נערה הויא מבת י"ב שנה ויום אחד עד ו' חדשים לאחרי כן, ומשם ואילך ברשות הבעל, דמשבגרה אין לאביה רשות בה, אבל קטנה תוך שנת י"ב, נדריה נבדקין, ונדרה נדר כדאיתא פר' יוצא דופן (נדה מ"ד ע"ב).
<h2>דף סז.</h2>
אביה ובעלה מפירין נדריה. ואף נדריה שנדרה קודם שנתארסה, האב והארוס מפירין אותם, דהכי משמ' לישנא דקרא ואם היו תהיה ונדריה עליה, דארוס מפיר בקודמין משום שותפותיה דאב, אבל נשאת אין הבעל מפיר, דאין מפיר בקודמין דכתי' ואם בית אביה נדרה.
ונשאל על הקמתו, דאמ' לקמ' (ס"ט ע"א) נשאלין על ההקם, קמ"ל עד דמפירין בבת אחת, כלומ' שיהו שניהם ראויים להפר, כגון זה שקודם שנשאל לא היה ראוי להפר, הילכך נתבטלה הפרתו, ואפי' מה שהפיר חבירו אינו מועיל, כיון שזה קיים דבעינ' הפרת שניהם ראויות להיות בבת אחת, ואפי' אם יפיר הראשון פעם שינית אינו מועיל. וי"מ שאם יפר הראשון עמו שמועיל, ואין נר' מדקתני בבא זו, בהדי בבא דרישא, הפיר הבעל ולא הפיר האב, שיט' מהר"ף והאשירי.
<h2>דף סח.</h2>
שמע הבעל והפיר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זוהי ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב ומפיר האב חלקו וחלק הבעל, ואע"פ שהבעל הפיר חלקו, כיון שלא נגמרה ההפרה בחייו, נתבטלה גם הפרתו, ומוטל על האב להפר הכל. שמע בעלה ולא הפיר לה, ולא הספיק האב לשמוע עד שמת האב, אין הבעל יכול להפיר, שאין הבעל מפיר אלא בשותפות. שמע אביה והפיר לה, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, חוזר האב ומפיר חלקו של בעל, כך גיר' בריית' זו בשיט' האשירי.
<h2>דף סח:</h2>
ה"ג בספר האשירי וכן מצאתי ביש ספרים, שמע אביה והפיר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב, זוהי ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל, וק' כיון שהפיר האב קודם שמת, למה לא יפר הבעל חלקו, דהא דאמרינ' מת האב לא נתרוקן רשות לבעל, היינו היכא שלא היפר האב, והיה מוטל על הבעל להפר הכל, והוא אינו יכול לירש זכות האב. אבל היכא שכבר הפיר האב, למה יגרע מיתת האב כח הפרת חלק הבעל, וי"ל כיון שלא נגמר התירה כולה בחיי האב, נתבטל הפרת האב ומעתה מוטל על הארוס הכל.
<h2>דף סט.</h2>
יש שאלה בהקם, אם קיים הבעל ונשאל מהו, מי יכול הבעל להפר, ומיירי שנשאל ביום ההקם, דאי למחר מי גרע מאילו שתק בלא הקם, דמוקם לעולם וכ"ש כשקיים. וי"מ (דא"ה) דגרע טפי, דהוי כשותק על מנת למקט דכשנשאל לאחרי כן הוכיח סופו על תחילתו, שלא היה בדעתו שתתקיים הנדר. ולפי זה יש להסתפק אם צריך להפר ההקם ביום שמיעה דווק', ולא יוכל להפר רק אותו יום, או שמע יכול להפר לעולם כיון דביום שומעו לא הוי קיום, ויש להחמיר שלא לשאול על ההקם רק ביום ראשון כפי' ראשון. ומו' רבי' יחיאל אומ' דבנדרים [ש]הבעל מפיר, אם קיים לה או שתק יכולה היא לישאל לחכם ויתיר לה נידרה ע"י חרטה, דמשום בעל לא הורע כח אחרים המחילים, ולא הוזכר כח הבעל רק אם לא תמצא פתח לנידרה, או שלא להטריחה לבד להבזות בפניהם. והר"ר יצחק כהן צדק חולק עליו. עכ"ל שיט' מהר"ף. וק"ל מהא דאמ' ר' יוחנן נשאלין על ההקם וכו' ומצאתי בפרישה דה"פ נשאלין על ההקם, אם קיים לה בעלה יכול לישאל, כדי שיוכל להפר ואין נשאלין על הפרה, שאם הפיר לה ביום שומעו, לא יוכל לשאול על הפרתו שתיבטל ותחזור הנדר לאיתנו, אלא כיון שהפיר מופר ושוב אינו חוזר וניעור, ופי' זה טוב וישר ונוח למבין.
<h2>דף ע.</h2>
מופר ליכי למחר, פי' ולא אמ' קיים ליכי היום, מי אמרינ' כיון דאמ' למחר, משמ' הא מהיום יהא קיים, וא"כ תו לא מצי מפיר למחר, או דילמ' שדעתו לומר מהיום יהא מופר למחר. וק' דבעי' ראשונה משמ' דפשיט' ליה אי אמ' קיים ליכי היום מופר ליכי למחר בהדי הדדי דמהני, ובבעיא שנייה משמ' דלא מהני, מדקאמ' או דילמ' כיון דלא אמ' לה קיים ליכי כו'. ותי' הר"ר אליעזר דלעולם פשיט' ליה, אי אמ' קיים ליכי היום ומופר ליכי למחר בהדי הדדי דלא מהניא הפרה, כדמשמע בסוגיא זו, ומתחילה בעי מי הוי כאילו אמ' לה שמעתה יהא מופר לצורך מחר, וא"כ חיילה ההפרה מעכשיו שמותרת לעשות אף היום לצורך מחר, והא פשיט' שיכול להפר נידרה לחצאין, ואם היה אומ' בפירוש אני רוצה מעתה שתהא מותרת לסוף עשרים, או מקצת הנדר שתהא מותרת, ולמ"ד נדר שהותר מקצתו וכו' הותר כל הנדר, אם לא נחלק כדפי' לעי' בפ"ד [כ"ו ע"ב].
או דילמ' כיון דכוליה יומא בר הקמה הוא, ולא דמי לקיים ליכי היום מופר ליכי למחר דלא מהני, דהת' למחר לאו בר הפרה הוא.
<h2>דף עא.</h2>
אביה ובעלה מפירין נדריה. בשותפות כדאמ' ברי' פירקין דאב ובעל מפירין בשותפות, ודווק' נתגרשה בו ביום נדרה, דמיירי ששמע בעלה נידרה, הילכך אם נתגרשה למחר, א"כ שתק הבעל, ושוב לא יוכל להפר. והא דנקט נתארסה בו ביום, לאו משום שתיקה דבעל איצטריך, דכיון שגירשה ביום ששמע, לא הוי שתיקתו כלום, אלא משום אב נקטיה, דמיירי כמו כן בשמע אב, הילכך אין יכול להפר רק בו ביום, כדאמ' בגמר', משיט' מהר"ף.
כל שלא יצתה לרשות עצמה, דהיינו נישואין או בגר, אב ובעל מפירין בשותפות, וגירשה ואהדרה ביומא, וה"ה דה"מ למיבעי בנתארסה לאחר בו ביום, כדקתני במתני', אלא נק' הכי משום דבעי למיפשט מברייתא, דקתני בה והחזירה בו ביום.
<h2>דף עב:</h2>
דרך תלמידים חכמים וכו', קודם שתינשא, וכן הבעל שהוא ת"ח, ומשנכנס לרשותו, אין יכול להפר דאינו מפיר, כקודם הכנסת חופה.
מהו שיפר בלא שמיעה, וא"ת תיפשוט מברייתא דסמוך, מדנקט חרש ש"מ אחר מצי מפיר, מדלא נקט רבותא, וי"ל תנא באחר ספוקי מספק' ליה.
דברי ר' יאשיה, קיימ' לן כר' יאשיה דבנזיר [י"ב ע"ב] פרי' ומי איכ' מידי דאיהו לא מצי עביד ומשוי שליח, ומוקי לה כר' אליעזר, אבל לרבנן כיון דאיהו לא מפיר כל זמן שלא נדרה, גם שליח לא מצי משוי, הילכך בנדרים העתידים לידור דלא מצי משוי לשליח, זוהי מילתא דפשיט', אלא אף באותה שנדרה כבר, נר' דקסבר ר' יאשיה דלא מצי משוי שליח, דקרא קדריש אישה יקימנו וגומ', והא דנק' שתידור ואליב' דר' אליעזר, ולא נק' שנדרה ואליב' דרבנן, אורחא דמילת' נקט, אי נמי להודיעך כחו דר' יונתן, דהוי כח דהתירא, וקיימ' לן כר' יאשיה דבשל תורה הלך אחר המחמיר וכן פס' הר"ר משה ב"נ ורב אלפס פר' השואל [סי' תקי"ב] עכ"ל האשירי.
<h2>דף עג.</h2>
כת' רב אלפס פר' השואל במסכת ב"מ, וז"ל פלוגת' דר' יאשיה ור' יונתן, דתניא האומר לאפיטרופא כל נדרים שתהא אשתי נודרת, מכאן ועד שאבא ממקום פלו' הפר לה, והפיר לה יכול יהו מופרין, ת"ל אישה יקימנו ואשה יפירנו דברי ר' יאשיה, ר' יונתן אומ' מצינו בכל מקום שלוחו של אדם כמותו, הא מילתא לא איפסק' הילכת' בהדיא, אלא מדחזינ' [ב"מ צ"ו ע"א] לרב עיליש דבעי מיניה דרבה, האומר לעבדו צא והשאל לי פרתי מהו, וא"ל מיסתבר' יד עבד כיד רבו, מכלל דבעלה לא, וה"נ לעניין נדרים אינן מופרין עכ"ל, וכת' ראבי"ה מדקמפלגי לעניין נדרים ולא במקום אחר, ש"מ שלוחו של אדם כמותו בכל מקום בר מנדרים דווקא, משום דכתי' אישה יקימנו וגומ', אבל בגיטין וקידושין ובשאר מקומות מודה ר' יאשיה, דבאיזהו נשך [ב"מ ע"א ע"ב] אמרינ' בכל התורה שלוחו של אדם כמותו מתרומה. כל הראוי לבילה מפור' בפר' הספינה במסכת ב"ב [פ"א ע"ב].
מהו שיפר לשתי נשיו, ה"ה דה"מ למיבעי לשתי בנותיו.
<h2>דף עד.</h2>
ר' עקיבא אומ' לא לאחד ולא לשנים, כלומ' אפי' יבם אחד אינו מפיר, הר"ר משה ב"נ כת' ז"ל הלכה כר' עקיבא, דהא קאי בן עזאי כוותיה.
<h2>דף עה.</h2>
האומ' לאשתו כל הנדרים שתידרי, משעה שאסע עד שאבא ממקום פלו' הרי הן קיימין, לא אמ' כלום לפי שאינו גומר בלבו לקיימם, דע"כ יש נדרים שאינו חפץ בקיומם, הילכך חל קיומו בטעות לשון המורה.
<h2>דף עו:</h2>
ה"ג אין הלכה כאותו הזוג דאמ' מעת לעת, ובשילה' שבת [קנ"ז ע"א] כתוב ברוב ספרים, והילכך הפר' נדרים מעת לעת, ולפי אותה גירס' גר' והלכה כאותו הזוג.
וסבר למיעבד כהני תנאי, פי' הקו' תנאי דמתניתי' ותנא דבריית' דאמ' כל היום, ולפי גיר' זה ניח' שפיר, דמייתי הכא חייא בר רב שרי גירי ובדיק, והכי פיר' כשהיית' אשתו נודרת שלא ברצונו, היה נועץ חץ בכותל לכוין שלמחר בעת הזאת, כשיגיע הצל לשם, שיתירה לכוין מעת לעת, וכן רבה דיתיב וקאים, פי' היה עומד לידע מידת צילו, והיו מכוונין להקניט נשותיהם שימנעו מלידור. אבל ספרי' דגרי' אין הלכה, אין מקומם כאן כי אם בסמוך, גבי הפר' נדרים מעומד, ור"ח ורב אלפס גור' בשילהי שבת [קנ"ז ע"א] והילכת' הפר' נדרים כל היום ותו לא, וראוי להחמיר כמותם, אשירי וכן פס' המיימוני פר' י"ב דהילכו' נדרים.
<h2>דף עז.</h2>
למ"ד כל היום וטפי לא, קסבר מפירין אפי' שלא לצורך השבת, אע"ג דשאלה לחכם הוייא דווק' לצורך השבת, משום דהויא דין, וכת' רב אלפס שילהי שבת, והיכ' שנדרה שלא בפני בעלה, ושמע בעלה והפיר לה, והיא לא ידעה שהפיר לה, הפרתו הפרה, דתני' אישה הפירם במה הכתוב מדבר וכו'.
<h2>דף עז:</h2>
רבן גמליא' סבר לה אין פותחין בחרטה, הילכך צריך ישוב הדעת וה"ה נמי מי שאינו מתחרט מעיקרו, כגון שהיה דעתו שיהיה לו תועלת בקיום הנדר, כגון מזיווג בניו וקרוביו, ואהביו רוצים להעבירו על דעתו, צריך ישוב הדעת לעקור הנדר מעיקרו, לעשות טעות, שאם היה משקר לחכם לומר אני מתחרט ואינו כן, לא היה נידרו מותר.
כל נדרים שתידרי לא דק תנא בלישניה, דשנדרת בעי למימ', דקיימ' לן כרבנן דאמ' דאי איפשר להפר קודם שנדרה, ואף לאחר שנדרה צריך שיזכיר הפרה, אבל בקיום מועיל כל דהו.
ב"ש אומ' בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו וב"ה וכו', י"מ דפלוגת' ב"ש ודב"ה דווק', כשאמר לה טלי ושתי ואיכלי, [ובשבת מועיל הפרה בלב לב"ש ולב"ה אפי' בחול] אבל היכ' דלא אמ' לה לא מהנייא הפרה בלב, אלא עם טלי ואכלי מועלת הפרה בלב לב"ש בשבת ולב"ה אפי' בחול], ור' יוחנן ככ"ע, והר"א ממיץ כתב דטלי ושתי לאו הפרה היא, אלא להודיעך ע"י זה שהפיר בלבו, דאי הויא הפרה אמאי בעי ר' יוחנן שיבטל בלבו, אלא ודאי לא הויא הפרה לכך צריך שיבטל בלבו, כלומר שיאמר בלבו מופר ליכי, אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כי ההיא דפר' היה קורא [ברכות ט"ו ע"ב] לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא, דהיינו שבירך ולא השמיע לאזנו עכ"ל. ורבינו פרץ כת' ז"ל וא"ת לב"ה דאמ' אחד זה ואחד זה סגי בביטול בעלמא, הא קתני כדרך שאומ' לה בחול, משמ' דבחול אומ' לה, וי"ל דהכי פי' אם בא לומ' בחול לא יאמר כדרך שרגיל לומ', וה"ה בלא אמירה, וא"ת ולר' יוחנן דאמ' וצריך שיבטל בלבו, א"כ למה לי למינקט טלי ואכלי ושתי, וי"ל הך ברייתא כב"ש, ולכך צריך עם ביטול הלב טלי וכו' עכ"ל.
תנן בנזיר [ס"א ע"א] חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו. חומר בעבדים מבנשים שמפיר את נידרי אשתו ואינו מפיר נידרי עבדו. הפיר לאשתו מופר עולמית, מפיר לעבדו ונשתחרר, משלים נזירתו. ומסי' שם דה"ק, שאם נדר העבד או נשבע על שיש בו עינוי נפש, ואין צריך לומ' בנדרים שיש להם ביטול מלאכה לרב, אין הנדר והשבועה חלין כלל, דהרעת אחרים הוא, כי היכא דלא ליכחוש חיליה, ודרשינן לאסור איסר על נפשו, מי שנפשו לעצמו, יצא זה שהוא כרבו, אבל בנזיר צריך להשלים נזירותו כשישתחרר, דרבינ' עבדים לנזירות, מואמרת אליהם לרבות העבדים, ואע"ג דחל עליו, כופיהו רבו בעוד שהוא אצלו לשתות יין, אבל בנדרים שאין [רשות בידו] (דיבור) אין חל כלל, אבל אשה אין נידרה כלום, ואם אמ' טלי שתי אינו מופר, עד שיאמר בלבו כדפי' הרב ממיץ.
ובעל בעינ' דווק' מופר, דהפרת בעל הויא מכאן ולהבא ובלא טעם, כמו את בריתי היפר, והכי אית' בירושלמי [ה"י] אשירי.
וכת' בסמ"ג דווק' בהתר' חכם יש חילוק בין נודר על דעת רבים או ברבים, לפי שאין חכם מתיר אלא על יד פתח וחרטה לעשות הנדר טעות, אבל בעל שגזירת הכתוב הוא שמפיר בלא פתח וחרטה, אין לחלק בנודר אשתו ברבים בין בעל דעת רבים עכ"ל.
<h2>דף עח.</h2>
חכם מתיר ובעל מפיר, ואשה שנדרה ובא אחד והתפיס ואמ' ואני, והפיר לה האב או הבעל, היא מותרת והמתפיס אסור, מה שאין כן בחכם, לפי שהבעל או האב שהתרתם, [מכאן] ואילך, עוקרין הנדר, הילכך המתפיס לא נעקר ולא הותר, אבל המתפיס בנדר ובא חכם והיתר, הואיל ועקרו מעיקרו, אין כאן מותפס, וכן אשה שנדרה ועברה על נידרה, ושוב התיר לה בעלה, לוקה נמי מהאי טעמ', דאין התרת נידרה אלא מכאן ואילך, אבל לגבי חכם לא היה לוקה, שהרי עוקרו מתחילתו, ואישתכח דמעולם לא היה נדר, אשירי. ואם אשה נדרה והתפיס בעלה בנידרה, תו לא מצי מפיר לה דכמאן דקיים דמי.
מצא גי' בפר' יוצא דופן [נדה מ"ה ע"ב] בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקין, בת י"ב ויום אחד נדריה קיימין, ובודקין כל שתים עשרה, בן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין, בן שלש עשרה שנה ויום אחד נדריו קיימין, ובודקין כל שלש עשרה, קודם לזמן הזה אע"פ שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו, אין נדריהן נדר ואין הקדישן הקדש, אחר לזמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו, נדריהן נדר והקדישן הקדש. איבעי' להו תוך הזמן הזה, שהוא שנת י"ב לתינוקות ושנת י"ג לתינוק אם הביאו סימנין, כלפני הזמן או (כל) כלאחר הזמן, ופס' שם רבא דהילכת' תוך הזמן כלפני הזמן, ואינה גדולה עד שתביא גם סימנין, מי"ב שנה ואילך, ואם נראו בה שערות קודם אינה גדולה עד שתביא שתי שערות אחרות משתהיה בת י"ב עכ"ל אשירי.
<h2>דף עט.</h2>
ואילו דברים שהוא מפיר, פי' בין אב בין בעל. עינוי נפש, כדכתי' בקרא לענות נפש. אין בהם עינוי נפש מפיר לעצמו, כלומ' כל זמן ששייכא אליו הויא הפרתו הפרה, דהיינו אפי' אם נתגרשה, כל זמן שלא נישאת לאחר, שייכא אליו שהרי יכול להחזירה, ולכך לא חל הנדר אפי' לאחר שגירשה, דשמא יחזירנה והוי דברים שבינו לבינה, אבל כשנשאת לאחרים שאסורה לו, היינו לאחרים אינו מפיר, פי' לאחר שנישאת אינו מפיר, והכי קדריש קרא בין איש לאשתו, בעוד ראוייה להיות אשתו. אבל אין לפר' דלאחר שגירשה חל הנדר, ולכשיחזיר פקע הנדר, וזה לא מצינו דלאחר דחל יחזור ויבטל, הילכך מיתלא תלי הנדר אם יחזירנה, הרי הוא בטל, ואם תינשא לאחר חל. ומי' המיימוני כת' בפר' י"ב דהילכות נדרים וז"ל נדרים דלעצמו דווק' מפיר, אם מת או גירשה אסורה בתשמיש כל אדם, ובסיפרי תני בריית' זו ומסיים, אין לי אלא בעל מפיר נדרים של עינוי בין לו בין לאחרים, ושאינו של עינוי דווק' לו, אב מניין ת"ל בין איש לאשתו בין אב לבתו, איתקש אב לבעל מה בעל כו', שיט' מהר"ף ואשירי. פירות עולם עלי, פר' דהוי עינוי נפש. ממדינה אחרת, דכיון דאיפשר להביא לא הוי עינוי.
<h2>דף עט:</h2>
ואם לא היה פרנסתו אלא ממנו. שרגיל אותו חנווני להקיף לה, יפר דהוי עינוי נפש, ושבועה שלא איתקשט, דלרבנן רחיצה וקישוט עינוי נפש הוו, כת' הר"ר משה ב"נ והלכה כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דאמוראי אמרי כוותייהו, ואע"ג דאמ' רב כהנא כולה פירקין ר' יוסי היא, מדקתני ר' יוסי אומר אין אילו נדרים עינוי נפש, למה לי דתני בסיפא דברי ר' יוסי, אלא ש"מ דכולי בבי מכאן ואילך ר' יוסי אמרה, מ"מ לאו כולהי סתמא נינהו, אלא כאילו כתוב בכולן דברי ר' יוסי, הילכך לא מיבעי' שלא ארחץ לעולם ושלא אתקשט דהוי עינוי, אלא אפילו נדרה שלא ארחץ היום או שלא אתקשט היום, הוי עינוי נפש דניוול יום אחד הוי נוול עכ"ל.
<h2>דף פא:</h2>
ושלא אתן לבהמתך תבן אינו יכול להפר, שאינה משועבדת לו בזה, וק' בפר' [אע"פ (כתובות ס"א ע"ב)] אמרינ' אינו כופה ליתן תבן לפני בהמתו, אבל כופה לתת תבן לפני בקרו, ואומ' ריצב"א דהת' מיירי שלא הכניסה לו שפחות, והכא מיירי שהכניסה לו שפחות, וה"ה אם אמרה שלא אבשל ושלא אניק, משיטת מהר"ף. שנאמר לא יחל, ואע"ג דלא יחל איירי בנדר גמור, מ"מ אסמכוה אקרא שלא יקילו בנדרים.
בפ"ב [מ"ה] דנגעים תנן, כל הנגעים אדם רואה חוץ מניגעי עצמו ר' מאיר אומ' אף לא ניגעי אשתו ר' יהודה אומ' אף לא נידרי אשתו שבינה לבין אחרים. וגר' בירושלמי עלה [פ"י ה"י] אשה שנדרה ושמע בעלה ולא הפיר לה פשיט' ששוב אין מפיר לה, לעניין הבעל, מהו שיפר לה לעניין הזקן, ופרי' במה אנו קיימין אי בנדרים שבינו לבינה נידרי עצמו הם, אלא בנדרים שבינה לבין אחרים ולאו ר' יהודה היא, ור' חייא הא תני דברי ר' יהודה בשם חכמים, שמעינן מינה דהלכה כר' יהודה שאין הבעל מתיר נידרי אשתו, מ"ט אשתו כגופו דמיא, ואין חכם מתיר נידרי עצמו. אשירי.
מאן שמעת דאמ' דברים שבינו לבינה ר' יוסי, בגמ' [פ"א ע"א] בעי לר' יוסי דאמ' רחיצה וקישוט לא הוי עינוי נפש, מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה, (ולא) [ולעצמו] יפר ולא לאחרים, וקאמ' רב אדא בר אהבה מפר, רב הונא אמ' אינו מפיר, שלא מצינו שועל מת בעפרו, כלומ' דרך השועל לחפור גומות בקרקע ואינו מת בעפר, אף האדם הבועל אין מזיק לו כל כך, אם לא תעביר השיעור, ומייתי סייעת מהך בריית' לרב אדא בר אהבה דאמ' מפיר.
דאי רבנן האמרי עינוי הנפש הן, פי' ויפר לעולם וכן הלכה דהא פסקינ' כרבנן, וכת' הר"ר משה ב"ר נחמן, דקישוט ותשמיש הוי דברים שבינו לבינה ומפיר דווק' לעצמו, ותימ' מי דחקו לכך, ואיפשר שנרא' לו כיון דתלמוד' מיבעי' ליה לר' יוסי, אי רחיצה וקישוט מפיר לעצמו, ופליגי בה רב אדא ורב הונא, וקאמ' תני' כותי' דרב אדא, משמ' דהלכה כותי'. ומי' נר' דאין כל כך ראייה דה"נ בעי לרבנן אי תשמיש המיטה הוי עינוי נפש, ובעי למיפשט מנטולה אני מן היהודים דיפר רק חלקו, ודחי דרב דר' יוסי היא, ולרבנן לעולם תיבעי, ולא איפשטא. ונר' דהלכה כחכמים. אשירי.
<h2>דף פב.</h2>
אמ' שמואל כל נדרים כו' האי כללא לאו דווק', ולא בא לאוריי לן אלא כדקאמ', דדוק' הנאתו על פלוני אין מפיר, אבל הנאת פלו' עלי מפיר. מהר"ף.
גר' בגמ', ורמינהי לשמואל, קונם פירות מדינה עלי יביא ממדינה אחרת, והיינו הנאת פלוני עלי וקאמ' דיביא ממקום אחר ולא קאמ' יפר, ומדשני מתני' ר' יוסי, ושמואל כרבנן, ומ"ט פירות חנווני עלי אינו יכול להפר, אינו מפיר משום נידרי עינוי נפש, אבל מפיר משום נדרים שבינו לבינה. כתב הר"ר משה ב"ר נחמן, מדאוקי מתני' ר' יוסי, ושמואל משמיה דלוי כרבנן, ש"מ דהילכת' כרבנן, דליכ' אמוראי דפליגי אשמואל ולוי, ואע"ג דאיכ' דמפרשי' האי דקאמ', ומאי אינו יכול להפר משום נידרי עינוי נפש, אבל משום דברים שבינו לבינה מפיר, דהוי שנוייא אחרינא, ולאותם המפרשי' אתיא דשמואל אף כר' יוסי, מיסתבר כאידך פירושא, וסיומא דתירוצא הוא ודשמואל כרבנן, עכ"ל. ובשיט' מהר"ף, סתר שאינו יכול להיות תירוץ אחר, ומשם דמעיקר' ס"ד דפירות חנווני אין יכול להפר כלל, להכי קאמ' השת' אבל משום דברים שבינו לבינה מפיר. תוספת' [פ"ז] נדרה שלא תיטעום מאחד מכל המינים בין מאכל רע בין יפה, אפי' לא טעמה מימיה הרי זה יפר, אמרה קונם פילפלין שאני טועמ' גלוסק' שאני טועמת, אפי' לא היה לה אותו המין מימיה הרי זה יפר.
<h2>דף פב:</h2>
ואינו מפיר לשאין מתענה, כת' האשירי דהכי הילכתא כר' יוחנן, ואע"ג דתלמוד' פריך ליה, הא שני כולה פירכי.
<h2>דף פג:</h2>
שאני נהנה לבריות לא יפר, דלא הוי עינוי נפש וק' דשמואל אמ' לעי' הנאת פלו' עלי יפר, וי"ל לא יפר משום עינוי נפש, אבל משום דברים שבינו לבינה יפר, ור' יוסי היא, כדמשני לעי' גבי פירות מדינה, מהר"ף.
יכולה ליהנות מלקט שכחה ופיאה, ולא מיקרי ממון בריות, דאפי' טובת הנאה אין לו בהם, דכתי' בהו עזיבה, דדווק' היכ' דכתי' ונתת', כמו גבי כהנים ולויים הוי טובת הנאה. יטלו בעל כרחה דטובת הנאה אינו ממון. [כהנים] אילו, יטלו אחרים דטובת הנאה הוי ממון, ובגמ' פרי' ריש' לסיפא, מכלל דבעל לאו בכלל בריות הוא ולהכי מיתזנא מיניה, וא"ת והא בעל גופיה לוקח מבריות והוה ליה כחנווני שפרנסתו ממנו, דאמרינ' לעי' דהוי כדין עינוי נפש, וי"ל דהכא איירי שלא אסרה של בריות עליה, אלא בעוד שהם של בריות הילכך כשבאו ליד בעל מותרות לה, דלאו בריות הן, ולעי' איירי שאסרה נפשה בפירות חנווני אף כשיצאו מידו, דומי' דפירות מדינה שאסרה עצמה בפירות הגדלין במדינה.
רבא אמ' לעולם בעל בכלל בריות ומה טעם קאמ', הק' הר"מ דלעי' גבי אם היית' פרנס' מחנווני יפר, ואמאי הא יכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה, ותיר' דלעי' איירי בנדרה בימות הגשמים, מהר"ף, וכת' הר"ף נ"ח דאע"ג דרבא בתרא הוא, אין הלכה כמותו אלא כעולא וכרב נחמן, דקסברי בעל לאו הוי בכלל בריות, ודוק' משום עינוי נפש לא יפר, אבל משום דברים שבינו לבינה יפר, כדפי' לעי' במתני' משום שמואל דלעי'.
נתגרשה יכולה ליהנות וא"ת והלא עכשיו קודם שגירשה בשעת נידרה אין אסור, ואיך יאסר לאחר גירושין, הוה ליה דבר שלא בא לעולם, וי"ל הואיל ובידו לאוסרם אנפשיה מעכשיו, והוה ליה כההיא דלקמן [פ"ו ע"א] שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה תיקדוש, [קדשה] הואיל ובידו לקדשה.
<h2>דף פו:</h2>
והוא [יחזור] ויפר, דכתיב ואם הניא אותה ולא בטעות.
<h2>דף פז.</h2>
והילכת' תוך כדי דיבור כדיבור דמי, פי' הר"ר אליעזר ממיץ דתקנת חכמים היא, כדי שיחשו' אדם אם טעה בממכרו או במקחו, וישאל על הפסדו, ואין נר' דהא למילי דאוריית' נמי הוי כדיבור, גבי מנחה מן החיטים ומן השעורים [עי' תוס'] וגבי שבועת העדות [שבועות ל"ב ע"א]. לכך נר' דמדאוריית' הלכה כדיבור דמו ויכול לחזור בו. מגדף ועובד ע"ז, אם חזר תוך כדי דיבור קטלינ' ליה. והמקדש אשה או מגרש. אינו יכול לחזור ולבטל הגירושין או הקידושין שיט' מהר"ף.
<h2>דף פז:</h2>
אבל חכמים אומ' מה הקמה כו', חכמים לא מחלקי בין הפרה להקמה. המיימוני פסיק כחכמים ובספר האשירי פס' כסתם, משום דסתם במשנה (והלכה) [ומחלוקת] בברייתא הלכה כמתני'.
<h2>דף פח.</h2>
המדיר חתנו כו' עד נתונין לך במתנה. ואע"ג שגם הוא נהנה הוה ליה גרם הנאה. אבל אמ' מה שתירצי עשי, קנה יתהון בעל, בפר' קמ' דקידושין [כ"ג ע"א] פס' ר"ת כרב, וגם פס' כר' מאיר דאין קניין לעבד בלא רבו, ולא לאשה בלא בעלה.
<h2>דף פט:</h2>
קונם שאני נהנה לאבא ולאביך אם אני עושה לפיך ר' נתן אומ' יפר גר', ופי' הר"ר אליעזר מתרי טעמי יפר, חדא דאין הבעל מפיר עד שיחול, ואינו חל עד שתשמש לבעלה דלא חשבינ' ליה נדר שבינו לבינה, ואין [נרא'] דא"כ מנליה לתלמוד דלר' נתן, דאין אדם מפיר עד שיחול, דילמ' היינו טעמ' דלא הוי דברים שבינו לבינה. לכ"נ דשפיר הוי דברים שבינו לבינה, כיון דאם תיעשה לבעל, תיאסר לאביה, והוה לה שם רע בשכינותיה, ואינו דומה לשאינו עושה לפי אבי ולפי אביך, דתני לעי' שאינו יכול להפר, דהת' כיון שאסרה עצמה מאליה ולא תלת' הנדר בעשיית' לפי בעלה, אין זו בינו לבינה, אבל הכא דע"י זה תיקרא בשכינותיה (אבר מת) [בטלית] וקשה הדבר בעיניה, הוה ליה בינו לבינה, וכה"ג אמרינ' בפר' המדיר גבי שלא תלך לבית אביה [כתובות ע"א ע"ב] כיון שתלה הנדר בתשמיש יכול להפר. הילכ' גר' לא יפר כדברי ר' נתן, וטעמ' דאין מפיר אפי' בעל עד שיחול הנדר, משיט' מהר"ף.
תיסר הנאה עלמ' עלאי, יאסרו כל הנאות שבעולם עלי, ולהכי שרקיה בטיט שלא יהנה מהנאת העולם, ואפילו מאויר עולם, ומכאן ראייה דמי שנדר ואסר כל פירות שבעולם עליו, אם לא יעשה דבר פלו' שחל הנדר, אע"פ שאי איפשר לו להיות בלא פירות שבעולם, דומיא דהכא שאסר עצמו בכל הנאת, ומי' י"ל דהכא לא אסר עצמו בכל הנאות, אלא שרקיה טינא, כדי שלא יכירהו רב חסדא, שלא רצה להתיר לו, עד שחל הנדר ושהשיאו אשה. ועוד מצאתי שטח בו טיט בפניו, כדי שימצא פתח לנידרו, והא דאמ' דתנינן הילכת', משמ' לשון שינוי, וכיון ששינה פניו, כבר נשתנו ודוחק.
<h2>דף צ.</h2>
אמ' רבא מאן חכים למיעבד כו', לכאו' משמ' מדקלסי רבא שהוא בתרא לרב אחא, ורב אחא סביר' ליה כר' נתן משמ' דהלכה כר' נתן, דאמ' אף בעל אינו מפיר עד שיחול, אך י"ל דהלכה כחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דסתם במתני' ומחלוק' בבריית' (ו)הלכה כסתם, ועוד דסוגי' בריש פירקי', גבי ארחץ ולא ארחץ כותייהו דיקא, והא דרבא הכא לאו ראייה היא למיפס' כר' נתן, אלא שיבחו שהעמיק להוציא מפלוגת', ותדע דהא נמי קאמ' כי היכי דפליגי בהפרה פליגי בשאלה, ורב פפא קאמ' דבשאלה הכל מודים עד שיחול, וכל רבותי' שוים דהלכה כרב פפא.
וחפרה הלבנה, כת' הר"ר אליעזר ממיץ לא ידעתי פי', ואמ' לי הר"ר שמואל וחפרה לשון הפרה, הלבנה לשון בניין, כלומ' לאחר שממה לשון לבנים עכ"ל. ויש גר' והפרה נידרה אשר עליה, משמ' לאחר שעליה, שיט' מהר"ף.
<h2>דף צ:</h2>
שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומ' טמאה אני לך, בגמ' מוקי לה באשת כהן ובאונס, דאי באשת ישראל שריי' לבעלה, ואי ברצון אין לה כתובה.
השמים ביני לבינך, שאינו יורה כחץ ואינו מוליד, ומיירי שבאה בטענה שאומר' בעינ' חוטר' ליד' ומרא לקבורה, דאל"כ אמרינ' לה זילי דלא מיפקדא אפרי' ורבי', וקי"ל כרבנן דפר' הבא על יבמתו [ס"ה ע"ב] דאשה לא מיפקד' אפרייא ורבייא, ולמשנה ראשונה איהי מהימנ', מהר"ף.
נטולה אני מן היהודים, דס"ל כמשנ' ראשונה דאף חלקו לא יפר, ואסורה אפי' לו לשמש, הילכך יוצאת ונוטלת כתובה, וק' כיון דאיהו נדרה נתנה אצבע בין שיניה, ובפ' המדיר [ע"א ע"א] אמרינ' דכה"ג אמרינ' אין לה כתובה, לכ"נ כדפי' רש"י ז"ל ביבמות [קי"ב ע"א] דנדרה כן לפי שתשמיש קשה לה ואנוסה היא בדבר.
האומר' טמאה אני תביא ראייה, ואין נאמנ' לאסור נפשה על בעלה, וק' דהא שוית' אנפש' חתיכה דאיסור', דתנן [קדושין ס"ה ע"א] האומ' לאדם קידשתני והוא אומ' לא קידשתיך היא אסורה בקרוביו. ותיר' רבי' אליעזר דא"ה סבר' זו, מתירתו לבעלה עד שתביא ראייה. ומי' ישראלית שאמרה לבעלה טמאה אני לך, אסורה לו אם הוא מאמינה, דשווי חתיכה דאיסור' ואסורה לו אפי' תחזור ותאמר באונס היה, וי"מ דמשמתינ' ליה על מה שגורם ליאסר אשתו עליו, ועובר על תקנ' רבי' גרשום. מיסוד רבי פרץ.
יעשו דרך בקשה, פי' יבקשו ממנה שלא תאמ' עוד, שאינה נאמנ' לומ' יורה כחץ, וק' דבפר' הבא על יבמתו [ס"ה ע"א] אמרינ' דאיהו קים לה ביורה כחץ ומהימנ' אפי' מכחישה, וי"ל דהתם מיירי שרוצה לישאר תחת בעלה, אבל הכא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, כי רוצה להתגרש.
אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או לא, אע"ג דגבי שבוייה אמרינ' בפ' נערה שנתפתתה [נ"א ע"א] דחייב לפדותה, שאני שבוייה דהוה ליה ספק נבעלה.
<h2>דף צא.</h2>
חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, הילכ' אי אמר' גירשתני בפניו נאמנת. כתב הר"ר אשר דהלכה כרב המנונא, מדפרי' תלמוד בפר' האשה שלו' [קי"ז ע"א] עלה דההיא, דקאמ' היכי דמי קטטה, שאומר' לבעלה גירשתני, ופרי' וליהמני מדרב המנונא, וכן בפ"ב דכתובו' [כ"ב ע"ב] גבי נשבתי טהורה אני, דחיק לאוקומי כולהו אמוראי אליב' דרב המנונא, וכן בפרק התקבל, [ס"ד ע"ב] פרי' על מילת' דר' יוחנן מרב המנונא, וכן בסוף גיטין [פ"ט ע"ב] מייתי לי תלמוד', ואע"ג דרבא דחי, שמא לא דחי אלא לדיחויי בעלמ' ולא לאפוקי מהלכה. וא"ת אם היא נאמנת, מאי קאמ' בשילהי הכותב [פ"ט ע"א] גבי הוציאה גט, אמ' רב יוסף הב"ע שאין שם עידי גירושין, דמיגו דיכול לומ' לא גירשתיה וכו', והא איהו מהימנ', וי"ל דאיירי ביש קטטה ביניהם דלא מהימנ', כדאמ' בפר' האשה שלום [קי"ז ע"א] אי נמי שתובעת כתובתה דאינה נאמנת, כדאמ' פר' האשה שלום באתה לב"ד ואמרה התירוני לינשא מתירין אותה ונותנין לה כתובה, תנו לי כתובה אף לינשא אין מתירין, והר"ר משה ב"ר נחמן, כתב דהאשה שאמרה גירשתני נאמנ' ונוטלת כתובה, מדמדמי ליה למשנה ראשונה, משמ' דהוי לה דין משנה, והיינו ליטול אפי' כתובה, כדקתני ונוטלת כתובה, ואיפשר שדעתו כשאינה תובעת כתובה ע"כ, וכן פס' בשיט' מהר"ף, דהלכה כרב המנונא ויוציא ויתן כתובה. וז"ל מהר"ף הלכה כרב המנונא, ויש ללמוד מכאן על אשה שטוענת שבעלה אינו יכול להתקשות ומשמש באבר מת, או אינו בקי בדרך ארץ וזה הדבר ידוע לבעל, נאמנת כמו כן כשאומר כן בפניו מדרב המנונא דאמ' גירשתני יוציא ויתן כתובה, וכ"ש אם באה מחמ' טענה, יכולה היא לומר שאינו מקיים מצות עונות, וגדולה מזו שנינו האומר' [כתובות מ"ח ע"א] אי איפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה, יוציא ויתן כתובה, כ"ש זה שאינו משמ' כראוי, ודווק' כשהאשה תובעת שיגרשיני בעלה ואינה תובעת כתובתה, אבל תובעת כתובתה אינה נאמנת, די"ל עיניה נתנה באחר כדאמ' בהאשה רבה האשה שאמרה מת בעלי נאמנת, מת בעלי ותנו לי כתובה אינה נאמנת וצריכ' להביא ראייה, אבל טוענת האשה שאין זרע בעל ראוי להוליד, אינה נאמנת במשנה, כללא דמילת' כל דבר שהבעל יכול לידע והיא מכחש' הבעל, היא נאמנת ויוציא ויתן כתובה. ואומר ריצב"א שלא תיטול כ"א מנה ומאתים, אבל תוספת לא תיטול, דאמר ר' אלעזר בן עזריה, מתה מן הנישואין גובה הכל, מן האירוסין מנה ומאתים הוא דאית ליה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה, ופסי' בפר' אע"פ [נ"ה ע"א] הלכה כר' אליעזר ב"ע, ובעי שם נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו, חיבת חופה קונה או חיבת ביאה ועלתה בתיקו, וכל תיקו פס' ר"י דהמע"ה, ולא כדברי האלפסי שפס' דיחלוקו, הילכך בכאן שאומר' שמשמש באבר מת, או שאינו בקי בבעילה לא תיטול תוספת, ואע"ג דהעראות חשיבי כביאה גמורה, לעניין חיבה לא הוי לה כביאה, אך מה שמביא' משל אביה, תיטול בצימצום, אבל מה שרגילין לכתוב ודא נדונייא דהנעלת מבית אבוה וכו', יותר ממה שהכניסה, גם זה דין תוספ' יש לו ולא תיטול, כך השיב ריצב"א עכ"ל שיט' מהר"ף.
<h2>דף צא:</h2>
אמ' רב נחמן דילמ' עיניה נתנה באחר. וכהן היה דאל"כ לא הוה מיתסר' בביאת אונס כזה, מהר"ף, וכן בסמ"ג ז"ל כמו כן דכהן היה.
אמ' רבא איתתי' שרייא דאי אית' דעבד איסור' אירכוסי הוה מירכס, פי' מיסתתר היה לפני בעל הבית, וק' תיפוק לי דאיתת' שרי' דהוי קלא דבתר נישואין דלאו כלום הוא, ועוד דבעינ' עד שיראו כדרך מנאפים ועוד דאמרינ' בקידושין [פ"א ע"א] אין אוסרין על היחוד, ועוד ביבמות [כ"ד ע"ב] גבי תצא גבי רוכל, דפי' ר"ת דתצא מנטען אם נשאה אחר שגירשה, אבל מבעל לא תצא, ואומ' ר"י דהכ' איירי שאמרה טמאה אני לך דאי לאו טעמ' דרבא, מיתסר אף למשנה אחרונה, דלא שיי' עיניה נתנה באחר, כיון שיש אמתלא ורגלים לדבר איסור, ולכך צריכי הני טעמי כדקאמ' עכ"ל שי' מהר"ף.
